הכול השתנה בשנת 2005, כשאחיו נהרג בתאונה טראגית. אמאל נכנסה לדיכאון והתרחקה מהשוק. “אני לא יכולתי לראות אותה שוקעת”, הוא אומר. “רציתי להוציא אותה מזה. רציתי לבנות משהו חדש, שיביא את האוכל שלנו בגאווה, בלי להתנצל”.
לפני שפתח את המסעדה, עבד בישל עם קשישים בבתי אבות. “היה מרגש לראות את הקשישים מבשלים את המתכונים שגדלו עליהם”, הוא נזכר. “אהבתי את זה, אבל חלמתי לפתוח מקום. כאב לי שהאוכל הערבי הביתי נמכר או בדוכנים או על הדרך. רציתי להוציא אותו לשולחן - שיתייחסו אליו בכבוד, שיעריכו אותו”.
המסעדה הפכה מהר מאוד לאבן שואבת בשוק תלפיות לא רק בזכות הטעמים המצוינים, אלא גם בזכות האישיות של אכרם. על כל שולחן מונחים דגלי גאווה קטנים, ובכניסה תלוי דגל ישראל. “ביום העצמאות כל המקום מלא בדגלים”, הוא אומר. “יש תגובות לא פשוטות - תולשים, יורקים, אבל אני לא מתייחס. אני לא מפחד. אני פעיל חברתי כבר יותר מ־20 שנה, מהיוזמים של מצעד הגאווה בחיפה. זה חלק ממני”.
הזהות המינית של עבד מעולם לא הוסתרה. גם כיום, כשהוא בזוגיות עם גבר יהודי, אכרם חי את חייו בגאווה גלויה: ״אני אף פעם לא הייתי בארון”, הוא אומר. “מי שרצה לקבל - קיבל. כן, היו ימים קשים, והייתה בעיה של קבלה בחברה הערבית, אבל אני ניפצתי סטיגמות. הלכתי בדרכה של אמא שלי. היא עמדה פה בשוק, מכרה מה שרצתה, לבשה מיני כשזה לא היה מקובל. גם אני כזה”.
ועל הזוגיות עצמה הוא מוסיף: “אנחנו זוג והוא יהודי. בקהילה הגאה זה קורה לא מעט שערבים ויהודים יחד. זה מפריע יותר ליהודים מאשר לערבים. יהודי ירגיש יותר נוח לשמוע שהבן שלו יוצא עם אמריקאי, לא עם ערבי. אני לא יודע למה, אבל זאת התחושה. אצלי בבית קיבלו את זה לגמרי”.
בין גאווה למאבק, בין זהות למורכבות, אכרם מדבר בפתיחות נדירה. “אני חושב שהחברה הישראלית היא גזענית, כי המדינה קמה על גזענות”, הוא אומר. “זה שיח שצריך לתקן מהיסוד, דרך בתי הספר. אם הייתי מהגר בצרפת - הילד שלי היה צרפתי. פה זה לא ככה. אני ערבי, אבל גם ישראלי. אני לא אוהב ליפות את הדברים. כשאומרים ‘עם ישראל’ מתכוונים ליהודים. ברור שזו מדינה יהודית, אבל לא צריך לגרום למישהו שהוא לא יהודי להרגיש סוג ב’. אני אוהב את התרבות הישראלית, אבל יש מה לתקן”.
על חיפה הוא מדבר אחרת: “חיפה מדהימה. את תפגשי כאן את הכול. העיר הזו צריכה להוות דוגמה. אבל גם פה, אחרי השביעי באוקטובר, אם אני כערבי מביע דעה ישר אומרים לי ‘לך לעזה’. אני עשיתי הרבה לחברה הזאת, גם ליהודים. נלחמתי על זהותי הישראלית. אבל המדינה לא באמת רוצה שאני ארגיש שייך”.
לדבריו, חיפה היא גם מקום מקלט לערבים דוברי ערבית מהערים האחרות: “בערים גדולות אחרות - עברית היא השפה השלטת. אז ערבים באים לחיפה, שוכרים דירה, ואז קורים דברים שפחות נעים לראות. יש מקרים של עישון נרגילה, זריקת גרעינים - אבל לא צריך להכליל. לא כל ערבי מתנהג ככה. זה מישהו עשה זה לא אומר שכולם. חסר ישראלים שמתנהגים לא בסדר? אז אני מכליל? לא!״
"גם אחים רבים לפעמים, אבל בסוף הם זוכרים שהם אחד בשביל השני"
מאז ה־7 באוקטובר, לדבריו, משהו השתנה: ״הפעם הערבים לא יצאו לרחובות, וזה שינוי ענק. לדעתי, הם הבינו שהמכה הזאת יכלה ליפול על כל אחד. כולנו היינו עלול להיות שם. זה שונה מבעבר. אז היו מהומות, עכשיו לא. זה שינוי מאוד גדול שהחברה הערבית עוברת״.
הטילים שהגיעו לחיפה לא פסחו גם עליו; ״הכניסה למקלט מלווה בתחושת מחנק”, הוא מתאר. “תחושה קשה, כמעט בלתי נסבלת. עולם עתיק, לא מודרני. את יושבת שם ומחכה, מקווה שהכול יהיה בסדר, ואז באות החדשות עם הרס וכאב. זו תחושה שחודרת עמוק, כמו צל בלב”.
ועדיין - הוא מאמין בשותפות. “כשיושבים יחד במקלט, כולם שווים. הפחד, הכאב, חוסר הוודאות זהים. אם נצליח לדבר באמת, בכנות, מתוך כבוד, החיים כאן יהפכו ליפים יותר. גם אחים רבים לפעמים, אבל בסוף הם זוכרים שהם אחד בשביל השני”.
על שאלה האם מדובר בניצחון, הוא עונה בנחרצות: ״אני לא יכול לקרוא לזה ניצחון. יש חטופים שעדיין מתחת לאדמה, אנשים שלא חזרו לבתים שלהם, משפחות שלא ישנו לילה אחד בשקט. אין הסכם מדיני באופק. מלחמות הן לא ניצחון - הן שבר, ואבדות. ניצחון אמיתי הוא כשיש שלום, רווחה, שירותים נגישים, חיים בכבוד”.
“אני לא רוצה שהאוכל שלי יתחנף. אני רוצה שיבינו - ככה מבשלים בבית ערבי”
ב־“עראבסקה” לא נחים. בספטמבר הקרוב תחגוג המסעדה חמש שנים, ואכרם כבר עובד על הדבר הבא: “אני משתעמם מהר. מחליף תפריט כל כמה חודשים. עכשיו אני מתחיל פסטיבל עדות, בכל חמישי נארח ערב שמחבר עדה יהודית עם המטבח הערבי. נתחיל עם יהדות מרוקו – מה שאכלו באמת במרוקו. בכל ערב יהיו 6 מנות. זה היה חלום, לשחק עם זהויות וליצור משהו חדש”.
המנות במסעדה משקפות את החזון הזה: קובה לבנונית, עלי גפן ממולאים, שושברק, מקלובה, סיגרים במילוי גבינות, חומוס עשיר – הכול נעשה באהבה ובמלאכת יד. “אני לא רוצה שהאוכל שלי יתחנף. אני רוצה שיבינו - ככה מבשלים בבית ערבי”.
עבד (42) לא מפחד להתבטא גם על פוליטיקה: ״הפוליטיקאים הערבים לא מייצגים אותי. הם נבחרים כי אין לנו משהו אחר. אולי יום אחד אני אכנס לפוליטיקה. אני רוצה שיהיו מרפאות בכפרים, שיטור, פחות פשיעה. המדינה הזניחה אותנו ואז מתפלאת. ציפו שחמאס יבנה סוכריות? ברור מה הוא עשה. גם בשיח בין ערבים אני מרגיש שינוי אף אחד לא רוצה לחיות תחת אבו מאזן, אבל גם לא רוצים שיזרקו אותם מהחברה הישראלית”.
ביום השביעי באוקטובר, כך הוא מספר, עוד לא ידע מה קרה: ״רקדתי. לא שמעתי חדשות. מישהי עברה ואמרה לי: ‘תגיד, אתה נורמלי? לך תראה חדשות’. מיד סגרנו. אחר כך פתחנו ובישלנו לחיילים. זה השפיע. אנשים פחדו. גם היום עוד מפחדים. תראי, אני יושב איתך ביום רביעי בצהריים, המקום ריק. אין ספק המלחמה השפיעה”.
אבל למרות הכול הוא מאמין בחיפה: “היחסים כאן מדהימים. אני רק מקווה שיישארו ככה. חיפה עשויה אחרת. כל ראש עיר דאג לכך. אבל בשביל שזה יקרה בכל הארץ, זה חייב לבוא מלמעלה”.
וכשמדברים איתו על ייצוג הוא לא מתפשר: ״אני לא יכול להיות נסרין קדרי. היא שרה בערבית, מביאה את התרבות שלה, אבל הייתה צריכה להתגייר. למה אני צריך למחוק את הזהות שלי כדי שיקבלו אותי? אני רוצה להביא את התרבות שלי שתישמע גם בבתים יהודיים. כמו שדנה אינטרנשיונל פרצה דרך בלי להתנצל. היא לא התחנפה והיא ניצחה. זה להיות ישראלי. אני רוצה שישראל תהיה גאה בי כאכרם, לא כאברהם”.
ובאמת, חוויית האוכל ב־“עראבסקה” היא לא רק הטעמים המעולים. היא גם אכרם -האישיות הכי ססגונית, ישירה, כנה ומסקרנת בשוק תלפיות. איש שלא מפחד להיות כל מה שהוא, עד הסוף.
התרעות פיקוד העורף