בחיפה, עיר נעוריי, היה רק מקום אחד שהיה פתוח 24/7: מאפיית הבייגלה בעיר התחתית. נסיעה לבייגלה הייתה בילוי שהיה שמור ליודעי ח"ן בלבד. באופן די מדהים, גם עם המעבר לעיר שנמצאת רק כ-100 קילומטר דרומית לחיפה, אבל מקדימה אותה במאה שנים, גיליתי שאין ממש מקומות של 24/7.
"פיצוציות" עדיין לא היו אז והמקום היחיד שהיה פתוח בשעה ארבע לפנות בוקר – או כך לפחות סברתי אז, היה אבולעפיה ביפו. גרתי בדירה שכורה ברחוב יוחנן הסנדלר (כ-1,000 שקל לחודש לדירת שלושה חדרים, שני מפלסים, שתי מרפסות, אחת מהן סגורה וחצר פרטית קטנה...) ואחרי לילה של שתייה במיד-בר שברחוב בלפור הסמוך, היה נסגר הלילה עם סמבוסק בכיכר השעון.
עם ההתאקלמות בעיר גיליתי גם את הסנדוויצ'יה הקסומה של איציק ורותי (הסניף המקורי בשינקין, כיום מופעל בזכיינות ברחוב פרישמן): אמנם כדי למנוע טרדה מהשכנים גירש דודי (הבן של) את רוב המתדפקים על דלתו הנעולה בארבע לפנות בוקר, אבל כמה אנשים שהכיר אישית וחיבב זכו בכל זאת ללחמנייה טרייה עם סלט ביצים או קישואים.
אחר כך החליטה דיקסי ביגאל אלון, מעברו המזרחי של הירקון לפתוח ל-24 שעות – ובעקבותיה באו עוד כמה מקומות. אלא שאפילו היום, כ-35 שנים לאחר שבן העשרים שהייתי למד להכיר את העיר, מפתיע לגלות כמה מועטים, יחסית, המקומות שבהם אפשר לאכול אחרי לילה של בילויים.
ניסינו להתכוונן לא רק למקומות שפתוחים בשעות-לא שעות, אלא גם לנגישים יותר מבחינת המחיר. כלומר, כבודן של המסעדות הליליות במקומו מונח, מקלאסיקות כמו בנדיקט, שהכניסה לחיינו את ארוחות הבוקר המוגזמות באמצע הלילה ועד לביטויים קולינריים טרנדיים יותר, כמו הפיצה של התדר בבית רומנו, זאת שבה אפשר לבלוס בסופי השבוע אפילו בשלוש לפנות בוקר את אחת הפיצות הטובות בעיר.
בני העשרים-ומשהו שאותם שאלתי: "נניח שיצאתי מהחתול והכלב בשלוש לפנות בוקר, מת לאכול משהו, לאיפה ללכת?" הסתכלו עלי בחמלה מסוימת: מסתבר שתרבות-המועדונים, כפי שקראו לה פעם, כמעט שפסה מן העולם. הצעירים של היום (אמר לי עצמי הזקן) אולי שותים יותר, אבל רוקדים פחות.
אחר כך הם שכנעו אותי להניח בצד את מקל הסבא שלי וניאותו לשתף אותי ברשימת המקומות שפתוחים עד לבוקר שלמחרת במרכז תל אביב, אזור מרובה ברים (ובכל זאת: אפילו כמה מועדונים).
מלך הטוסטים
האמינו או לא, יש בתל אביב דוכן אוכל לילי שפועל כבר יותר מ-65 שנה – ולו זו בלבד, מי שמפעיל אותו הוא המייסד! זה כמעט לא מסתדר מתמטית (עד 120 בבריאות איתנה, כמובן) אבל "הטוסט של אלישע" (דרך יפו 13, ת"א, קרוב לפינת הרצל) הוא מקום שאכלו בו בלילה, לא רק ההורים, אלא אפילו הסבים והסבתות של בליינים תל אביבים צעירים.
מדובר בכוך קטנטן, פחות משני מטר רוחבו, שיש בו בעיקר טוסטר, דלפק ומיכל עם מיץ ענבים. כוח האדם במקום מונה רק איש אחד, אלישע (אין שם משפחה, אלישע הוא כמו אלביס או מדונה) והתפריט מונה מנה אחת: טוסט-נקניק. מדובר במקום כשר (הטוסט ללא גבינה, כמובן) שבו מוגשות לחמניות רגילות קטנות, מרוחות במיונז ומעט רוטב אדום ובתוכן נקניק, אחרי שנקלו קלות בטוסטר.
חוץ מזה, יש גם כרוב כבוש ו"בופה" קטן של נשנושים, מעין אנטיפסטי שקיים עוד לפני שהמונח הזה היכה שורש בישראל: כרובית מטוגנת, חציל, מלפפון חמוץ, מלפפון ירוק, עגבניות עם פלפל חריף, פרוסות תפוחי אדמה ועוד. לצידם של כל אלה, חבילת קיסמים – קח קיסם ונקר לך בכלי הפלסטיק המלאים בכל טוב, בעודך ממתין לטוסט.
לו הייתי צריך לבקר קולינרית את התוצר הסופי, הייתי עושה עוול למקום שמעט מאוד יכולים להתחרות בוותק שלו. בואו נגיד שבמחיר של 25 שקלים (מזומן בלבד!) אפשר למצוא פלאפל טוב שיהיה מעניין מעט יותר מטעמו של נקניק בלחמנייה, אבל מה כבר חשובה דעתי כשמדי לילה, מזה עשרות שנים, משתרך תור של בליינים רעבים בפתח "הטוסט של אלישע".
הפיתה הטובה בעיר
לא הרחק משם, מסתתרת התחנה הבאה במסע שלנו. אם הסיפור של תל אביב כמוקד משיכה לצעירים מכל רחבי הארץ התחיל עם הסרט "דיזינגוף 99", שברא עיר מזדקנת שכמעט לא התקיימה במציאות, כמקום הקולי ביותר בארץ, וגרם לצעירים רבים לנהור אליה בתקווה להיות אוסי (ענת עצמון) או נתי (גידי גוב) הבאים, הרי שאלנבי 99 הוא המקום שאליו מתנקזת כל התרבות הזאת כשהכל מסביב כבר נסגר.
ג'סמינו קוראים למקום ומדובר בעצם במנגל עם דלפק. אמנם חתיכת מנגל, אבל הכי פשוט שיש. ארבע מנות יש למקום: קבבים, לבבות בקר, נקניקיות חריפות ופרגיות. הפיתות ממולאות ביד אומן. כן, יש גם סלט ירקות, חומוס וטחינה, יש אפילו עמבה וחריף, אבל עיקר המילוי – חוץ מהבשר כמובן הוא פלפלים חריפים ובצל – שניהם עשויים על הגריל וקצוצים לשתי ערמות נפרדות.
תל אביביים אסליים התלוננו באוזני בהתנשאות שבסופי שבוע המקום מלא בבליינים מורעבים שמגיעים מחוץ לתל אביב, ר"ל... אבל אני נזפתי בהם בעודי זוכר שפעם אני הייתי כזה בעצמי. דגמנו שתי פיתות: אחת עם קבב ואחת עם נקניקיות. מה נגיד? שלמות בפיתה! הטעם שיש רק לבצל על האש, חריפות הפלפל, נימוחות הבשר.... טעים, טעים, טעים.
המחיר? 50 שקלים למנה – וכאשר מביאים בחשבון שלכל פיתה כזאת נדחסות ארבע קציצות קבב, או שתי נקניקיות לא קטנות, אפשר לקבוע שיש תמורה לאגרה. השאלה היחידה היא רק אם תצליחו לשרוד את התור.
שתי גדות לאלנבי
נתקדם על אלנבי ונעבור רק במעט את שוק הכרמל. באמצע חפורה תעלה, אבל כמו לירדן, גם לאלנבי שתי גדות. האחת מהן אפשר למצוא את אחד הסניפים התל אביביים של אבולעפיה (אלנבי 45), מאחר שהנחת העבודה היא שאין קורא שאינו מכיר את המותג היפואי הוותיק, נדלג על התפריט ונציין רק שלפעמים סמבוסק (לא יקר, תמיד טעים, צמחוני וטרי) הוא התשובה האולטימטיבית למאנץ' לילי.
האלטרנטיבה הבשרית, יקרה יותר, אבל מאוד מגוונת, נמצאת ממש מעבר לכביש, באלנבי 56 - כתובת שמעבירה צמרמורות של עונג בגבו של כל מי שימי הבילויים שלו היו אי שם בשנות ה-90. פעם שכן במבנה הסמוך המועדון הכי מפורסם בעיר. היום זה אזור ברים מוכר, עם כמה מקומות שנעים על הציר: עממי, אלמותי וטרנדי (או בתרגום לשפה פחות מרומזת: סלון ברלין השווה לכל כיס, המנזר המשובח והנצחי והנילוס האופנתי – שקצת נחרב לאחרונה מהדף של טיל איראני).
השם "בון טעם" מרמז שאין מדובר במקום טרנדי בעליל, אבל מי שיתגבר על הרושם הראשוני הזה, יציץ פנימה ולא ייפגע, אלא להפך – יגלה שווארמה שתעשה יופי של עבודה, בארבע אחרי הצהרים כמו בארבע לפנות בוקר. 60 שקלים יקנו לכם לאפה. מקצועני-שווארמה יעדיפו תמיד פיתה על לאפה והם צודקים, אבל אם אתם הלומי אלכוהול בשעה לא שגרתית, תזדקקו בהחלט ללאפה: לא רק שהיא תספוג האהבה את הטחינה והעמבה, אלא שהיא תספק רכות פחמימתית שנדרשת אחרי לילה של שתייה.
כמו במקומות רבים מסוגה, רק מהצלוחיות הקטנות שמונחות על מגשים לשירות ומילוי עצמי, אפשר להיות שבע: חציל מטוגן, חמוצים, זיתים, סלק, פלפלים חריפים מטוגנים ועוד. אנחנו הלכנו על שווארמה מעורבת (פרגית ועגל) שהייתה טובה בהחלט. השירות היה אדיב ונדיב – עת הוגשה לנו גם צלוחית צ'יפס על חשבון הבית.
חובבי שווארמה מושבעים יגידו שלא מדובר בחוויה קולינרית משנת-חיים (כמו מוטפק למשל מדרך שלמה בתל אביב או – במקרה של חיפאי-במקור כמוני, שווארמה אמיל בוואדי ניסנס), אבל מדובר בשווארמה טובה בהחלט, בטח למי שכשל אליה ברגליים מתנדנדות מעט אחרי כמה צ'ייסרים וכל מה שהוא זקוק לו הוא שווארמה שמנמנה שתרפד מעט את הקיבה.
כמי שנמצא כבר שנים רבות מחוץ לסצנת הבילוי הלילי, מדהים לראות כמה מעט השתנה בה במרוצת השנים שבהן, כך נדמה, השתנה פה כמעט הכל – מהאישי ועד ללאומי.
השינוי העיקרי הוא לאו דווקא במסעדות, מזללות או דוכני מזון, אלא בעיקר בדמות סניפים של אמ:פמ, סופר-יודה ומרכולים אחרים שפתוחים 24/7, כך שמי שרעב יכול, נניח לרכוש מאנץ' אולטימטיבי כמו גביע של קוטג' עם חבילת בייגלה "שטוחים" ולאכול משהו זול יותר ומשמין פחות – בטח כשבחוץ עוד מעט יעלה השחר. אבל הי, מי בכלל חושב ככה בגיל עשרים ומשהו?
לו הייתי בגיל הזה, אפשר להניח שהייתי עומד בכל לילה בתור לג'סמינו, נועץ שיני בפיתה עם נקניקיות חריפות, לוגם קולה "אדומה" בצד – ובטוח שמדובר בדבר הטוב ביותר שיש לקולינריה התל אביבית להציע. אגב, ככל הנראה שהייתי צודק, כמו שאפשר להיות צודק רק בגיל שבו ניתן לתקוע מנה בשרית לפנות בוקר ולהתרסק למיטה ללא שיהוקים או ייסורי מצפון.