שוברים את השוק: יתכן שזו הארוחה הכי משתלמת בתל אביב

לעולם בעקבות שמשירי: אל המסעדה הזאת הגענו בכלל בטעות, אבל מאותו רגע הכל, כולל החשבון, היה מדויק להפליא. פרק שלישי בסדרת הכתבות על בתי אוכל שהיו למוסדות

ניר קיפניס צילום: ללא
גונדי נחודי
גונדי נחודי | צילום: ניר קיפניס
5
גלריה

קבענו שנלך ל"סנדר", מוסד ותיק של אוכל מזרחי אירופי, שבעבר כונה גם "מטבח יהודי", ברחוב לוינסקי שבתל אביב. מדובר במקום שפועל ברציפות כבר עשרות שנים, במציאות שבה נעלמו מעל המפה מוסדות מסוגו כמו "בתיה", "רקפת" שנסגרה לאחרונה – ורק "קיתון" נותרה פתוחה מאותו הז'אנר, אכן מקום ראוי לסדרת הכתבות שלנו. רק שהיה סגור...

כלומר באונליין היה כתוב שפתוח, אבל רק אחרי שמצאנו את עצמנו מול תריס ברזל מוגף, התחוור לנו ששעות הפתיחה השתנו. אז דחינו את "סנדר", אבל נותרנו רעבים לאוכל אתני, אפילו אם הדבר כרוך במעבר חד ממזרח אירופה לאסיה, ובשפה מפורשת יותר: אל המטבח הפרסי.

בניגוד לדימוי ה"חסכני" שיצא לעדה הזאת, האוכל שלה מקבל כל סועד במאור פנים וברוחב לב – חיבוק קולינרי של ממש. נדמה שכך היה תמיד: אני ותיק מספיק כדי לזכור את הימים של "עדן" ו"קשת" שברחוב נווה שאנן במתחם התחנה המרכזית הישנה. כמה מטרים הפרידו בין הכניסות לשתי המסעדות הפרסיות הידועות, עד שסועד קבוע באחת מהן שביקש לחצות את הקווים (גם אם רק כדי לחזור בחזרה), נהג להסתיר את פניו במשקפי שמש וכובע שמא יזוהה על ידי צוות המסעדה הקבועה...

כשלושים שנים חלפו מאז, והמקום היחיד בעיר שבו עדיין שוכנות שתי מסעדות פרסיות זו מול זו הוא ברחוב נחלת בנימין. "שמשירי" בנחלת בנימין 99 ו"סלימי" באותו הרחוב במספר 80.

מדובר בשני מוסדות אמיתיים, כאלה שלא מתאמצים במיוחד למשוך את הקהל המעודכן שפוקד בשנים האחרונות את השוק המשנה את פניו. עיצוב, אם אפשר בכלל לדבר על כזה, מינימליסטי ותחושה שהזמן עצר בהן מלכת אי שם בשנות השבעים.

אנחנו הלכנו על שמשירי ומהשולחן שבו ישבנו אפשר היה לראות את סלימי. למה שמשירי דווקא? שום סיבה מיוחדת זולת זו שבסלימי כבר אכלנו פעם (ונהנינו!).

נכנסנו אל המסעדה ביום קיץ לוהט, ששיווע למזגן חזק יותר מזה שמותקן במקום. מזל שהאוכל סיפק לנו כזאת הנאה, עד שלא שמנו לב אפילו למזג האוויר.

הבחירה שלנו מהתפריט המודפס על נייר, שלפחות לפי גווניו כבר ראה לא מעט סועדים לפנינו, התעלמה לחלוטין ממגזר הבשרים והשיפודים. כלומר, אכלנו בשר, אבל בתבשילים.

התחלנו במה שהתברר כהפתעה גדולה: "גונדי נחודי" שהיא כופתה מקמח חומוס, ממולאת בפרגיות וחזה עוף טחון, שמוגשת בתוך מרק עוף מתובל בהל.

שילוב הטעמים היה לא פחות ממושלם, פשוט אי אפשר היה להפסיק לאכול אותה, כולל מיצוי של המרק עד לטיפה האחרונה.

גם המנה השנייה שבה בחרנו לפתוח: פלפל ממולא באורז, זרשק (פירות יער מיובשים), אוכמניות ועשבי תיבול הייתה טעימה מאוד. האורז היה על גבול העשוי, עד שהתבלטנו לרגע האם מדובר בכוונת מכוון או בתקלה, אבל התיבול היה עדין כל כך ועשבי התיבול השתרגו לתוך האורז באופן משכנע כל כך עד שהחלטנו לתת את הקרדיט למטבח (אחרי הכל, על מי נסמוך בענייני אורז אם לא על בשלנים פרסים?).

פלפל ממולא
פלפל ממולא | צילום: ניר קיפניס

המשכנו למנה שהיא אולי מנת הדגל של המטבח הפרסי, לפחות זה המוכר בישראל: חורשט גורמה סבזי – קדירת עשבי תיבול על בשר עגל ולימון פרסי ולידה צלחת של אורז מעורב.

צלחת אורז מעורבת
צלחת אורז מעורבת | צילום: ניר קיפניס

מדובר במנה נהדרת: למנה הזאת יש טעם חמצמץ שעולה מהעלים והלימון, חמיצות שמאזנת את הבשר השומני והנימוח והמרקם הגרגרי המרק, מסתדר נפלא עם האורז, עד שלא הותרנו אפילו טיפה אחת בתחתית הקדירה – וממש כך אף לא גרגר אחד של אורז, כולל זה ה"שרוף" (והאהוב כל כך) שמתקשה בתחתית הסיר. לא ציפינו לפחות – וממש לא התאכזבנו.

חורשט סבזי
חורשט סבזי | צילום: ניר קיפניס

מאחר ששנינו לא אנשים של מאכלים מתוקים, "קינחנו" את הארוחה ב"סוכריות עראייס"... עראייס כידוע היא תערובת קבב שנצלית בתוך פיתה על הגריל. המנה הזאת הפכה פופולרית כל כך בקרב הקהל הישראלי, עד שבשנים האחרונות נפתחו דוכני מזון שמתמחים בעראייס – מהכבש הקלאסי, דרך כל סוגי הבשר ועד לצמחוני ממולא בקטניות (עדשים, חומוס ועוד).

ה"סוכריות" של שמשירי היו וריאציה סופר-טעימה על הנושא: מגולגל כשבלולים מבצק דקיק, בתוכם שכבה דקה אך נוכחת של בשר מתובל בדיוק כפי שצריך ומוגשים לצד פלח עגבנייה צלוי – שההערה היחידה שלי למנה היא שלא היו מזיקים עוד שניים ממנו כדי ללוות בביס רטוב כל "סוכרייה". בשלוש מילים: טעים, טעים, טעים...

סוכריות עראייס
סוכריות עראייס | צילום: ניר קיפניס

האווירה במקום משפחתית: בפעם הראשונה משום שהמקום מאויש על ידי זוג הורים ובנם – הבן על ההזמנות, האם על הסירים והאב מתגבר היכן שצריך. בפעם השנייה בגלל הקהל: פה ושם "מתפלח" אחד מהקבועים, אבל לפחות שלושת השולחנות האחרים ביום שבו ביקרנו בה, היו מאוישים על ידי משפחות, שתיים מהן ממוצא פרסי (אין עוד עדות טובה יותר לנאמנות למקור מאשר העובדה הזאת).

ארבע המנות דלעיל (או חמש, אם נחשיב גם את צלחת האורז) בתוספת של שני משקאות קלים, הביאו את החשבון ל-175 שקל, כלומר 87.5 לסועד. כלומר, אפילו אם נאמץ את הסטריאוטיפ ונהייה "פרסים" לרגע, הרי שיש כאן לא רק אוכל טעים מאוד אלא גם תמורה אדירה לכסף, בעיר שכריך ממוצע בבתי הקפה שלה עולה כ-50 שקלים.

מדובר במוסד צנוע, בית אוכל, ממש כמקביל לו מעברו השני של הרחוב, שלא מתיימר לרגש או לחדש אלא פשוט עושה את מה שההוא יודע לעשות כבר עשרות שנים באופן הטוב ביותר: להגיש מנות נהדרות, חפות מכל פוזה, טעימות ואפילו זולות, תואר שכבר היה נדמה שפס מנוף המסעדנות בישראל. עוד נחזר לכאן שוב ושוב, אם כי נראה לי שנמתין עד שיתקרר מעט בחוץ: החלל יהיה נעים יותר לישיבה והמנות מנחמות אפילו עוד יותר...

תגיות:
אוכל
/
ביקורת מסעדות
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף