תכף נעבור בדלת, מבטיח, אבל קודם כל קצת על הסביבה: אזור תחנת הרכבת והנמל כלל לא היו קיימים עד שהחליטו הבריטים להפוך את חיפה לעיר המרכזית בין קהיר לביירות. הם ייבשו את הים, שפעם הגיע עד לאזור המושבה הגרמנית ולרחוב שהיו נקרא "העצמאות" קראו כמנהג האנגלים "קינגס וויי", ובעברית: "דרך המלכים".
כתוצאה מהקמת הנמל הפכה דרך המלכים לאחד הצירים המרכזיים בישראל המנדטורית: סניפי הבנקים הגדולים רוכזו ברחוב שזכה לשם משקף, גם אם לא מאוד יצירתי "רחוב הבנקים". בתי מסחר הוקמו על הדרך והשוק שבין דרך המלכים לכיכר פריז, שמכונה "השוק התורכי", היה שוקק חיים.
אם יורשה לי טוויסט אישי-היסטורי קטן, אז אלמלא הבניין שניצב בפינת הרחובות העצמאות וכיאט, אפשר שלא הייתי בא לעולם: כאן שכן מטה המשטרה הבריטית שפוצץ ב-1947 על ידי לוחמי האצ"ל. אבי, הגם שהיה איש ההגנה, עבר לא רחוק מהמקום, נחשד, נעצר – ונכלא בבית המעצר בלטרון.
אמא שלי, אז חברתו, לא רק ששמרה לו אמונים לאורך כל חודשי מאסרו, אלא אף נהגה לבקר אותו – באוטובוס מתל אביב ללוד – וממנה ללטרון, מחופשת לערבייה, בימים שבהם היה מסוכן לאישה יהודייה לנסוע לבדה באוטובוס מאסף בין יישובים ערביים. הרומן ששרד את המאסר, הסתיים בחתונה, שאני הילד הצעיר ביותר מהשלושה שנולדו כתוצאה ממנה.
את מעיין הבירה הקים נחום מאיר שעלה מפולין כבית חרושת לנקניקים. בשנת 1962 הוא הפך ממפעל וחנות למסעדה – וההמשך הוא כמעט בגדר היסטוריה: המקום שהגיש אוכל יהודי מזרח אירופי, כמו דג מלוח, כבד קצוץ, חמוצים ובשרים מעושנים, הפך אבן שואבת לימאים רעבים ובעיקר - צמאים...
ברבות השנים יצאה תהילתו של המקום למרחקים, דור הילדים נכנס לתמונה (את ראובן מאיר תוכלו למצוא היום על הקופה, אחרי שבנו, נכד למייסדים, עבר לבשל ולנהל את המטבח במשרה מלאה), המסעדה הוסיפה אגפים ומנות, ברז הבירה הפך מאחד לעשרות – והשמחה גדולה.
במשך שנים התקיימו במקום גם הופעות חיות שלמענן היה נסגר רחוב יפו, שהתמלא בכיסאות ושולחנות.
המשכנו לגפילטע פיש (30 שקל): קציצה נהדרת וכדורית (בניגוד לפורמט האליפטי והפחות) שהייתה פשוט נהדרת, בפרט שנאכלה עם חזרת כיפית ולחם לבן רגיל. לצד קציצת הדג דגמנו פלטת סלטים מעורבת של חצילים, כבד קצוץ ואיקרה (35 שקל), שהייתה טעימה, בדגש חזק על הכבד הקצוץ. מאחר שהזכרנו שתיים מאבני הייסוד של המטבח היהודי המזרח-אירופי, אבהיר שהן הגפילטע פיש והן הכבד הקצוץ, הם בסגנון פולני, משמע מעט מתקתק. עניין של טעם שלגביו אוסיף רק שאני אוהב מאוד.
הזמנתי עוד גינס והמשכנו לעיקריות: קוסטיצה (95 שקל) מוגשת כאן בשלושה סגנונות: לבן, עגל וכבש. מטעמי כשרות לא אספר לכם במה בחרתי, רק אוסיף שגם למי שנמנע מאכילת בשר לבן, יש אפשרויות.
הבשר היה פנטסטי – לא רק שמן במידה אלא מוגש גם עם שום כתוש שמחבר בחריפותו את כל מערכת הנשימה וידוע במקומות מסוימים גם בכינוי "אמצעי מניעה"...
הצמחונית הלכה על צלחת שעועית לבנה (40 שקל), ומנה של קרפלך מתפוחי אדמה (42 שקל). באופן אישי אני אוהב את המנה המטוגנת, אבל גם זאת שבושלה במים בלטה בטעמיה, בעיקר בזכות כמות נדיבה של בצל מטוגן ומתקתק, שנבזקה הן על הקרפלך והן על השעועית.
אגב שעועית (הצלחת שהוגשה הכילה שני סוגים: לבנה רגילה והזן הענק המכונה "בובס") - היא בושלה ארוכות עד לרגע המדויק הזה שבו היא מצליחה מצד אחד לשמור על צורתם של הפולים ובמקביל להיות נימוחה מבפנים. ביצוע לא פחות ממושלם למנה של עניים...
אם לא הגעתם בראש-האואר, שבה פשוט תופסים כל כיסא פנוי שיש, נסו לשבת באולם הכניסה, ליד הבר. הקירות מספרים את כל שכתוב כאן – ועוד הרבה יותר מכך – באמצעות גזרי עיתונים של ביקורות מהללות על המקום משנות השבעים ועד היום (ארה'לה בכר, שאול אברון, רון מייברג, ישראל אהרוני ועוד רבים וטובים, שכולם היו בניו של "מעיין הבירה" עוד בתקופה שבה נמזגה כאן רק גולדסטאר).
בקרבת התקרה הגבוהה נתלו לא מעט כלי נגינה, דיוקן צבעוני של בני הזוג מאיר, דור המייסדים, תלוי על הקיר ברמה, ברזי הבירה והמקרר של המנות הקרות נשקפים לעיני הסועדים – ומדי פעם מתאפשרת גם הצצה למטבח, אליו באים בידיים ריקות המלצרים – ויוצאים ממנו בידיים עמוסות כל טוב.
הנה כי כן, נקנח בטיפ: האוכל כאן, למרות השדרוג שעברה המסעדה, עודנו מצוין, אבל הדבר שבאמת מצדיק נסיעת רכבת בת יותר משעה (ועוד הליכה של כעשר דקות), הוא האווירה: וייב נהדר שכזה עוד לא ראיתי באף מסעדה.
מעיין הבירה, נתנזון 4, העיר התחתית, חיפה
התרעות פיקוד העורף