רסקין היא דור שלישי למסעדה המתמחה באוכל מזרח־אירופי, שהוקמה בשנת 1945 על ידי סבא וסבתא שלה, צבי ושרה רוזנברג. אף ש"קיטון" כבר נחשבת למוסד, רסקין החליטה לקדם את המאבק. "אני לא מייצגת רק אותי, אני מייצגת את כולם", היא אומרת. "הייתי מחוברת לקבוצה של כ־100 מסעדנים בוואטסאפ, ובמשך כמה חודשים ראיתי שמסעדנים מתלוננים כל הזמן כמה שקשה להם, שהם חוטפים דוחות, חוטפים את כל הגזירות של הממשלה, את המסים על האריתראים, את חוק הטיפים שהולך להיכנס. התחושה היא שממטירים עליך גזירות ושלא רוצים שתהיה סקטור שסופרים אותו במדינה שלך. אם תסגור, זה לא כל כך משנה, כי יבוא מישהו במקומך. לא באמת משמרים את מוסד הקולינריה בארץ ולא מאפשרים לו להיות מוסד ארוך טווח. אני נמצאת במקום קצת שונה, אבל אני מסתכלת על מקומות אחרים ואומרת שלחבר'ה שפתחו לאחרונה עסקי אוכל והשקיעו, פשוט לא מאפשרים לחיות".
"אמרתי שדי, שאנחנו סקטור גדול שיכול להפוך לכוח משמעותי ואנחנו חייבים להתאגד. הגדלתי את קבוצת הוואטסאפ ל־256 אנשים, ואחר כך כבר עברנו לטלגרם, ואנחנו כבר 550 מסעדנים בקבוצה. היום, כאמור, אנחנו עורכים כנס כדי לאגד את כולם מכל הארץ, ונפרסם בו דרכי פעולה".
"קודם כל, שהמדינה תתחיל לספור אותנו ושלא כל הזמן ינחיתו עלינו חוקים. למה, למשל, אצלנו מלצרות לא נחשבת לעבודה מועדפת, ובמלונות כן? כמו כן, מעבר למס על אריתראים חודש בחודשו, החליטו גם לעשות מס רטרואקטיבי של שש שנים אחורה. מסעדנים קיבלו שומות בסדר גודל של מיליוני שקלים שהם צריכים לשלם עכשיו. זה יגרום לתסיסה ולהתמוטטות של הענף. תחשבי שאת צריכה לשלם חצי מיליון שקל. מאיפה את מביאה את הכסף? ישראל נחשבת למעצמה קולינרית, אבל במקום לקחת ולטפח אותנו, דורסים את הענף".
"המסעדה עדיין מרוויחה, אבל כמובן הרווחים נשחקו וירדו משמעותית. פעם יכולת להתעשר ממסעדנות, היום אתה שורד".
"היום אין סיבה להיות בעל מסעדה. אבל חלק גדול ממי שעושה את זה אלה אנשים שאוהבים את התחום והולכים עם האהבה שלהם ועם החלום".
"כיום הדור הצעיר לא רוצה לתת שירות, אלא רוצה להיות בהייטק. הם מעדיפים לעבוד בשכלם ולא בזיעת אפם. לכן אנחנו מתמודדים יום־יום עם מחסור מאוד קשה בכוח אדם", אומרת רותי ברודו, שנמצאת 25 שנים בענף המסעדנות עם עסקים מוכרים בתל אביב, כגון "קופי בר", "בראסרי", "הוטל מונטיפיורי", "הרצל "16, "דליקטסן" ו"בייקרי". "המהות של המאבק שלנו היא מי יעבוד בעסקים שלנו בדורות הבאים, וכאן נכנס הסיפור של האריתראים והפליטים. נאבקנו במחסור שלנו בכוח אדם, אבל לרגע אחד לא ביקשנו שיביאו לנו עובדים מאריתראה ומסודן. הם הגיעו, דפקו בדלת, ביקשו עבודה, המדינה הכניסה אותם, נתנה להם אישורי עבודה. ועכשיו בא אליך בן אדם כזה, ואני אומרת לו 'תעבוד', עוזרת לו, לעצמי ולמדינה להתמודד עם המציאות הזאת. ההחלטה שנשלם עליהם 20% היטל - אני לא מוכנה שזה יקרה. מדינת ישראל יצרה מצב, והיא לא תפתור אותו על הגב שלי. החוק דופק אותי בלי הצדקה ומתעלם מהעובדה שאין כוח אדם בארץ. לא אני ביקשתי שהאדם הזה יבוא אלי - המדינה הכניסה אותו ושחררה אותו לעבודה".
"מדובר בעשרות עסקים קטנים שכל אחד מהם נאבק על היומיום שלו. אנחנו מנסים לאגד את כולם, לצאת למאבק ולא לוותר על הזכויות שלנו. אנחנו לא שק חבטות של אף אחד. אנחנו גם מנסים להתמודד עם התדמית שיש לנו בציבור. למשל, אם יוצאת כתבה על מסעדן שזועק את הקשיים שלו, את מסתכלת על הטוקבקים ולא מאמינה למה הרוע הזה: 'אתה לא כשר', 'אתה עושה חרא אוכל', 'יש לך שקי כסף על הגב' - וכל זה לא נכון. זו עבודה קשה, והיום בלתי אפשרי להתפרנס ממסעדנות. אנחנו התחלנו לפני 25 שנה כשעוד הייתה אפשרות להצליח, אבל כיום אין הזדמנות לאנשים צעירים שרוצים לפתוח עסק. האם אנחנו, כחברה, רוצים רק קבוצות גדולות ששולטות בענף הזה, או שאנחנו רוצים לתת מקום גם לצעירים להגשים חלום?".
התרעות פיקוד העורף