מכירים את אנשי ה"יום אחד"? סביר להניח שגם אתם נמנים עמם. אלו האנשים שאומרים "יום אחד אני...", ואז מספרים על פנטזיה קטנה שלהם. יום אחד אעשה בנג'י, יום אחד אסע לחודשיים לתאילנד, יום אחד אכתוב ספר. אנשי ה"יום אחד" לרוב לא מספיקים לממש את חלומם. כמעט תמיד משהו בדרך משתבש, כמעט תמיד אין להם אומץ, כמעט תמיד הם מחמיצים, ואז בגיל מבוגר הם אומרים "חבל שכשהייתי צעיר לא הגשמתי את חלומי".
המסעדה האיטלקית היא כמעט כל מה שבן אדם צריך: נינוחה, רחבה, ביתית, חמה, מזמינה. אין פה דוחק של חניה ולא צפיפות בין שולחנות. האנשים כאן חסרי פוזה, נועלים סנדלי שורש גם בחורף, אוהבי אדם ובעלי חיים והאוכל מתמזג באווירה - טעים, נעים, טרי, לא מתחכם שלא לצורך. מתאים לנו ברגע זה, וגם כשנהיה בני 70.
ויתרנו על הפסטות והגענו ישר למנות הבשריות, שם המנות לה אנטרקוט וסטייק מינוטו (101 ו־103 שקלים בהתאמה) הוגשו בדרגת צלייה מדויקת, במליחות נעימה ובעסיסיות בשרנית. קוביות האנטרקוט צרובות על הפלאנצ'ה ומוגשות לצד פסטו; וסטייק מינוטו מוגש כשתי יחידות דקות של אנטרקוט במרינדת עשבי תיבול, עלי ארוגולה, שמן זית ולימון. כמה פשוט, ככה טעים. לא מנות שכמותן לא פגשתם מעולם, אבל טריות וטעימות, מתובלנות במידה, לא מתיפייפות, אמיתיות, כמעט נועלות סנדלי שורש. עם האווירה מסביב והשירות הידידותי והמקצועי, עושה חשק לעבור לגור כאן בהקדם. יום אחד זה יקרה.
התרעות פיקוד העורף