למעשה, מרגע הכניסה למסעדה, החל מהצעד הראשון, התלות בהם היא מוחלטת: מניחים ידיים על כתפיהם, והם אלה שמובילים אתכם למקום מושבכם; הם אלה שמסבירים לכם על הסביבה הקרובה אליכם, איפה המזלג, הכוס, המלחייה; והם אלה שיעזרו לכם ברגעי תאונה או מצוקה. בחושך, אין לכם זכות קיום בלעדיהם. סיפור חייהם הוא חלק אקטיבי מהחוויה. הם אפילו ששים לשתף, לספר ולהשיב לשאלות מסקרנות. אותנו, למשל, שירתה מלצרית לקוית ראייה מקסימה, נשואה בשנית (שני בעליה גברים ללא לקות ראייה), אם לשני ילדים (יש לה ילד מכל אחד מהבעלים), והחיים שלה מלאים, הרפתקניים וטובים. משמח ומרגש לדבר איתם ולשמוע מהם - ובהיעדר אור, גם נוח יותר לשאול שאלות מביכות. והם זורמים.
ויש גם אוכל. אי אפשר לקרוא תפריט במסעדה (אסור להכניס טלפונים, אגב), ולכן התפריט מוגש לפני הכניסה, וכל אחד בוחר את מנותיו מראש. תמורת 190 שקלים (לא זול, אבל יש כאן גם תרומה חברתית למרכז “נא לגעת”, שהמסעדה היא חלק ממנו) בוחרים מנה ראשונה, עיקרית (על בסיס דגים) וקינוח. המנות נעשות בידי שף משה חג’ג’. הן עשויות טוב, מדויקות, נעימות, טעימות ממש – אבל לא בטוח שמצדיקות מחיר כזה ללא כל המעטפת שמסביב. בכל אופן, הן לא גולת הכותרת.
מנה אחת כן העיפה לנו את הסכך: קוביות פטה בציפוי פולנטה - מנה מקורית, נועזת, יצרית, שמתובלת בריבת צ’ילי חריפה ומעוטרת במלפפון ברוטב מנטה עדין. פילה הסלמון הגיע כפי שכתוב בספר: טיפה עשוי מדי, אך עדיין מענג, על מצע של גרטן בטטה ותפוח אדמה. אי אפשר לדעת מה ידוג המזלג, כך שכל ביס שנכנס לפה מביא איתו טעם שלא מצפים לו - דג, בטטה או תפוח אדמה. זה מסקרן ומבלבל חושים כאחד.
וכאילו שכל האלמנטים סביב לא מפתיעים מספיק, קיימת גם האופציה של “מנה בהפתעה” - הסועד לא יודע מה יוגש לפניו, הוא צריך לסמוך על השף שההפתעה תהיה נעימה וטעימה. לא שמענו תלונות מהסועדים, אבל אנחנו העדפנו לחסוך הפתעות נוספות בארוחה שהיא כולה הפתעה אחת גדולה. היציאה מהמסעדה מביאה איתה גם הקלה: יציאה מחושך לאור היא גם פיזית וגם, מתברר, נפשית. היה טוב, וטוב שהיה טעים.
התרעות פיקוד העורף