יש מקומות שביקור בהם אחרי שנים רבות עושה עמם חסד ויש כאלה שלא, כמו שקרה לי עם שיפודי אולגה – אחד המוסדות הקולינריים הוותיקים בישראל. מה בדיוק לא התחבר לי? תכף אגיע לזה, מבטיח, אבל קודם כל קצת על המקום.
יום ראשון, שלוש וחצי אחר הצהרים. לא היום האידיאלי ולא השעה האידיאלית למלא מסעדה כלשהי ברחבי ישראל, בטח כשמדובר על שיפודיה שנמצאת בשכונת מגורים בפרבר של חדרה. רק שאצל סימו ודובי, הידועים גם כ"שיפודי אולגה" מפוצץ.
מה זה מפוצץ? לא רק שהכל מלא אלא שיש אפילו ווייטינג-ליסט של ממתינים לשולחנות. אני פותח דווקא בזה במטרה ברורה לירות לעצמי ברגל: לא משנה מה אכתוב, הלקוחות מצביעים ברגליים וגודשים את המסעדה הוותיקה הזאת, בין אם היא ראויה לכך או לא.
אני מקפיד לציין זאת בטרם נצא למסע בין סלטים לשיפודים, מאחר שבסופו של דבר טעם הקהל הוא שקובע, כך שלא מדובר רק במוסד ותיק, אלא גם בכזה שמצליח לשמר את המוניטין שלו.
תכף אנסה להסביר למה בכל זאת התאכזבתי, אבל קודם כל קצת היסטוריה: היו שנים שבהן זה היה "המקום" לאכול בו בשר. היה שיפוד אדום (בקר), היו פרגיות, היה קבב. במרכז שולחנות קק"ל שפזורים בחוץ (הם עדיין קיימים, אבל בלתי אפשריים לישיבה בחום הצהרים של שלהי אוגוסט) היו מניחים קערה של צ'יפס – ויאללה, לאכול – בלי הרבה חוכמות. היחס בין התמורה למחיר היה נדיב והתחושה הכללית הייתה שלכאן לא באים כדי לשחק, לראות ולהיראות, אלא כדי לטחון בשר.
עם הראש בקיר
על הקירות, כמו לפני שנות אלף בשיפוד (מחילה מנעמי שמר), נמצאים כל המי ומי. ביבי הוא כוכב עליון כאן, תמונתו תלויה גם במבואה וגם בפנים המסעדה, אבל בשיפודי אולגה לא מפלים אף אחד, עובדה: בפנים יש גם תמונה עם רבין, או עם כל פוליטיקאי, שחקן, זמר, כוכב כדורגל ומפורסם אחר שדרך אי פעם במסעדה – ודרכו, ברוך השם.
אפילו אוהד של קבוצה קטנה, כמוני, מצא את הפועל חיפה שלו על הקיר, חוגגת את הזכייה בגביע אלוף-האלופים שפתח את עונת 2018-2019. בכבוד.
למה בכל זאת התבאסתי קלות? בגלל שבניואנסים כאלה ואחרים אפשר היה להפוך את הביקור שלנו בשיפודי אולגה מבינוני למצוין. זה התחיל ביחס הנרגן כלפי הממתינים. כן, אלה מפריעים למלצרים לעבור, זה נכון. מצד שני – מה רציתם? שימתינו בחוץ על האספלט הלוהט?
זה ממשיך גם אל הסלטים: סלט הירקות הטרי היה יכול להיות מצוין אילו היה מישהו חושב לתת לו נגיעה קטנה של לימון, מלח ושמן זית. בחיי, אפילו קמצוץ או כפית מכל אלה לא הייתה בו. הוא הדין לגבי החומוס – מה היה קורה לו הייתם קוצצים פנימה כמה עלי פטרוזיליה ומטפטפים כמה טיפות שמן למרכז. מה כבר ביקשתי, תטבילה?
אם את האכזבה מהסלטים הפחות מוצלחים איזנו פיתות רכות וטעימות, עגבניות ובצלים תלויים מהגריל, חריף שהיה מצוין ועמבה סמיכה וטעימה, אזי את האכזבה מהבשר כבר היה קשה להוליך הלאה.
עגל הזהב
הזמנו ארבעה סוגים של שיפודים: שיפודי עגל (150 שקל לזוג), שיפודי פרגית (80 שקל לזוג) קבב (80 שקל לזוג) והודו (80 שקל לזוג). לא זול במיוחד ומעורר תקוות רבות למפגש עם בשר עסיסי ומתובל במדויק, שמשמר טעמי גריל ועושה חשק לעוד.
אז זהו, שלא: את הפרגית אפשר עוד להעביר. הבשר הזה שהוא למעשה בשר שוק ללא העצם, נושא עמו שמנוניות מובנית שקורה לה רק טוב במפגש עם גריל פחמים. לפרגיות של סימו ודובי לא היה מזיק קצת תבלון, אבל הבשר לכשעצמו היה סבבה.
ההודו היה קצת יבש, אבל את התיק הזה אני אפיל על הסועד שהזמין אותו. אשתדל לא להעליב את העוף הזה יותר מכפי שצריך, לכן אומר שמי שנכנס לשיפודיה אסלית ומזמין הודו, מגיע לו להתייבש.
הגענו אל שני השיפודים הבאים. נתחיל בקבב. זה לא שהוא היה רע, אבל קבב מתקיים בעיקר על הניגוד שבין חריכה קטלה מבחוץ למידת עשייה ששומרת על רעננות מפנים. באלה של "שיפודי אולגה" הוא לא התקיים.
הקבב היה יבש ומעט תפל (הפגם האחרון עבר כחוט השני בין כל מנות הבשר) אז נכון שיש לך מלח על השולחן ומטבל חריף כדי לעשות זאת בעצמך, ועדיין – הציפייה היא שמה שיוגש לך יהיה כבר אידיאלי לדעת הגריל-מן והקבב היה רחוק מאידיאלי.
עד כאן עסקנו בשיפודים שהמחיר שלהם לזוג הוא 80 שקלים. אולי לא זולים מאוד, אבל בטח לא יקרים. לעומת זאת, הגילוי ששיפודי העגל שהוגשו לנו ועולים כמעט כפליים, סבלו גם הם מאותה יבשושיות ואנמיות, הייתה כבר בלתי מתקבלת על הדעת. פרגית וקבב אפשר לחרוך מעט ולא יקרה להם כלום, לעומת זאת בקר כשהוא "וול דאן" מאבד את כל העסיסיות שמוכרחה להתקיים בו.
זיכרון גורלי
לעסנו ארוכות ושטפנו עם בירה וקולה, מתנחמים בצ'יפס וחומוס סבירים. והנה הגענו לסעיף העלות מול תועלת, שלא עושה חסד עם הביקור שעמד בסתירה לזיכרונות הטובים שיש לי מהמקום הוותיק הזה, שיודעי ח"ן היו סוטים במיוחד בשבילו מכביש החוף.
המחירון הזה, בתוספת 17 שקל עבור הסלטים למי שמזמין 2 שיפודים (במקרה של הזמנת שיפוד אחד, המחיר עבור אותם סלטים עולה ל-20 שקלים) ועוד 14 שקלים לפחית של משקה קל, מוציא את המחירון מהתחום העממי.
אם זוג סועדים רוצה לחלוק 2 שיפודי פרגית ושני שיפודי קבב, (כולל פיתות וסלטים), עם מנה של צ'יפס גדול (35 שקלים) וחומוס (20 שקל), בתוספת של שתי פחיות שתיה, הרי שהחשבון יסתכם ב-277 שקל לפני טיפ. לא יקר בטירוף בנוף המסעדות בישראל, אבל יקר מדי ביחס לתמורה.
אם יחליף את אחת ממנות הבשר בשיפודי עגל, תעלה החוויה 347, כלומר – כבר קרוב ל-400 שקל כולל הטיפ, מחיר שמחייב כבר סלטים מגוונים יותר ובעיקר בשר שמטופל בתשומת לב רבה הרבה יותר.
ואולי הבעיה היא בכלל אצלי. אולי מוטב להניח לזיכרונות להישאר בעבר ולא לשוב לפגוש מקרוב את גיבורי נעוריך. זה נכון לאנשים, אז אולי זה נכון גם לגבי בתי אוכל? אלא שבזיכרון עולה המוסד שבו ביקרתי בשבוע שעבר, "הברברי" מרחוב 60 שעבר מיפו למערב ראשון לציון ונשאר מצוין כשהיה. רוצה לומר שלא הכל בראש...
כדי לצאת פייר עם מוסד כה ותיק, אומר שאם התאכזבתי מכך שהיה רק "בסדר", הרי שזה המקום להזכיר שוב שאחיי בני ישראל כנראה סבורים אחרת: רשימת ההמתנה שביד של סימו תעיד על כך שאני בדעת מיעוט, כשאני תובע את עלבונו של שיפוד עגל שנשכח יותר מדי על הגריל או של סלט ירקות שמשווע לקצת לימון ומלח.
חלק מהתחושה הזאת נשמר. כי "סימו ודובי" הוא מקום מהסוג הישן. בעל הבית (סימו) עומד בכניסה, מקפיד להשאיר את הסיגריה שבפיו מחוץ לחלל הממוזג, רושם על הנייר שמות ומספר סועדים, כדי לשלוח לפי הסדר פנימה, כשיתפנה השולחן. בשאר הזמן עסוק בלכעוס על הממתינים שמפריעים למלצרים לעבור מהמטבח ומגריל הפחמים לכיוון אזור הישיבה.
התרעות פיקוד העורף