איני יכולה להתחיל לספור כמה סוגי עוגיות הכנתי במהלך חיי: ממולאות, מקופלות, מגולגלות, מעוצבות, פשוטות וגם מורכבות, עשרות סוגים. הן מתחלפות בהתאם לעונות השנה, לניסיונות ולטעמים של בני המשפחה. אבל לא משנה מה יצא מהתנור שלי, תמיד מצאתי את עצמי חוזרת להכין בגעגוע את העוגיות המגולגלות של אמי אסתר ז"ל.
אלו עוגיות פריכות, שמתפצפצות בפה עם כל נגיסה. אני מכינה אותן בשלל טעמים וגרסאות, אבל תמיד יהיה לצידן ספל תה מהביל, בניחוח נענע ולואיזה, שישלים את טעמן. אני מאחסנת אותן בצנצנות זכוכית שקופות וגבוהות, ומניחה על השיש במטבח. הן נשמרות במשך שבועיים, אבל מתחסלות עוד הרבה קודם.
הכנתי אותו במטבחי וערכתי בו מספר שינויים המובאים כאן. חשוב מאוד לשמור אותו במקפיא ולשלוף אותו כשנוחתים עליכם אורחי פתע או כשבא משהו מתוק. הכנתו והדרך להגישו מזכירות משהו בין גלילי הביסקוויטים עם הקוקוס מילדותי לבין עוגיות תמרים ואגוזים. במקרה הזה השילוב של השוקולד וחמאת הבוטנים יוצר מנעד טעמים מיוחד.
המתכון השני נוצר במטבחי רגע לפני כניסת השבת, כשהבנתי שילדיי מגיעים לארוחת שישי ורציתי להגיש עוגיות לצד העוגה בסיום הארוחה. הכנתי מהר סוג של בצק פריך מכל מה שהיה במזווה, לשתי לישה מהירה, הוספתי לחלק אחד של הבצק פצפוצי שוקולד ולחלק השני שקדים. לא היה זמן לעצב את העוגיות, אז פשוט צבטתי כמות קטנה של בצק שאותה הנחתי בתבנית, כמו עוגייה פחוסה. הכנסתי לתנור לאפייה קצרה. זה שלב שצריך פיקוח. אולי אצלכם הן ידרשו עוד כמה דקות אפייה. בכל מקרה השגיחו כדי לוודא שלא יתייבשו.
ולסיום, נזכרתי במתכון מהמטבח הצפון־אפריקאי להכנת עוגיות פריכות שנקראות רֵיבָּה או גְרֵיבָּה. מכינים אותן במטבח המצרי, הלבנוני, החלבי, הטורקי והספרדי, כשכל אחד הוגה את שמן אחרת. יש שמכינים אותן רק מקמח, ויש שמשלבים בהכנתן סולת וקמח. כך או כך הן נפלאות, וכשנוגסים בהן מקבלים תחושה של פירורים נימוחים בפה.