אז השילוש הקדוש הוא טחינה, ביצה וחציל מטוגן, אבל לאלה נהוג להוסיף פטרוזיליה קצוצה, עמבה, סלט ירקות טריים, חמוצים, בצל ויש שנוהגים למרוח בפיתה גם חומוס וחריף.
מצחיק ככל שיישמע הדבר, מקור השם אינו מוסכם על כולם. הדעה הרווחת היא שהוא נקרא על שמו של הראשון שמכר סביח בישראל: צבי (סביח) חלבי (ביחד עם שותפו יקב ששון), שפתח דוכן קטן ברחוב עוזיאל ברמת גן.
האופציה האחרונה, תודו, נשמעת קצת מופרכת, אבל גם תור של 20 דקות בשעה 11:30 בבוקר נשמע מופרך – ועדיין, זה בדיוק מה שקורה מול דוכן "הסביח של עובד" ברחוב סירקין 7 בגבעתיים, ממש על הגבול עם רמת גן, עיר הולדתו של הסביח הישראלי.
אני נשבע לכם ביקר לי שפעם שכנעתי חבר שרצה לעזוב את תחום עריכת הדין שיישאר במשרתו, שזימנה לו לא אחת דיונים במה שהיה בית המשפט לענייני משפחה, לא הרחק משם, רק כדי שיעבור בדרך חזרה דרך המשרד שלי ויביא לי פיתה מעובד כמעט בכל יום (לקוראים שזה עתה עלו מהנוער, זה מהעידן שלפני וולט...). מאז זרמו נהרות של עמבה ברחוב סירקין והשבוע מצאתי את עצמי מסתופף בשמש הקופחת על המדרכה ומחכה בחוסר סבלנות ישראלי טיפוסי למנה שלי.
עובד ידוע לא רק בזכות הסביח הטעים שלו, אלא גם בזכות הז'רגון הייחודי, פעלים עבריים אלטרנטיביים כמו "לחמס?" (לשים חומוס) – וכך הלאה: לחרף, לבצבץ – ואפילו שאלות שמקורן פחות ברור, כמו "כמה כמה בדרבי?".
יש ויכוח מה הופך מנה של סביח למנצחת. היא קשורה גם לשאלה מהו הסביח הטוב בישראל: יש כאלה שנשבעים בשמו של "הסביח המקורי" ברמת גן, שפוצל בין שני אחים שהפכו למתחרים, אחרים לא יודו שאכלו סביח טוב מזה של "סביח פרישמן", עוד מוסד נודע בתחום, שצמח כבר לרשת.
הוויכוח בין הניצים נסוב בעיקר סביב מרכיבים קולינריים כמו מידת העשייה של הביצה, עובי החציל המטוגן, טמפרטורת המנה (למשל אם טוב שהביצה והחציל יוכנסו לפיתה כשהם חמים עדיין או שמא דווקא טמפרטורת החדר היא שעושה חסד עם המנה) ואפילו פרמטרים אחרים כמו רכות הפיתה ועמידותה בפני קריעה, נלקחים בחשבון...
אני מבקש לקרוא תגר על האבחנות האלה ולקבוע חד משמעית שהאיכות נמצאת בהרכבת הפיתה. ככל שיש בה יותר ביסים שמביאים לידי ביטוי את כלל המרכיבים: הביצה, החציל, הטחינה, החומוס, העמבה, החריף, הסלט, החמוץ, הבצל והפטרוזיליה, כך היא טעימה יותר.
אפילו אצל עובד עצמו, נמצאו הבדלים בדיוק בין שתי המנות שאכלתי (מה לא אעשה למען זכות הציבור לדעת...?), כלומר – הפיתה השנייה הייתה לי טעימה יותר מהראשונה ושתי פחיות קולה שבעזרתן שטפתי את שתי המנות פנימה, הזכירו לי שנים שבהן קולה הייתה עדיין משקה לגיטימי עבורי – ולא משקה טקסי שמתלווה כמעט לכל ארוחה של אוכל רחוב.
זה לא רק הטעם, אני מודה, זה גם הקסם בלראות את הפיתות מתמלאות בידיים אמונות, נדבך אחר נדבך וחוזר חלילה, זו גם ההנאה מהסמול טוק שמתפתח בין הממתינים לתורם, מריירים ומקנאים בבר המזל שבדיוק קיבל לידיו את החבילה העגלגלה...
מה המחיר, אתם שואלים? ובכן קצת יקר לטעמי: 34 שקלים הם מחיר יקר ב- 20% מרוב המתחרים, אבל ככה זה כשאתה מוסד – משלמים לא רק עבור האוכל, הטוב מאוד לכשעצמו, אלא גם עבור השם, כמו למשל היכולת לפגוש לבירה של אחה"צ את חברי, עוה"ד לשעבר, לומר לו "אכלתי בצהרים אצל עובד בסביח" - לראות לחלוחית נקווית בקצה עיניו ולהגיד לו: "לא נורא בדאלק (ה"כפרה" של העיראקים), בפעם הבאה אביא מנה גם לך".