היו שנים שבהם חובבי מסעדות של "דגים ומאכלי ים" (שם מכובס למסעדות שמגישות גם שרימפס וקלמארי), נשבעו בכמה שמות שהלכו על כולנו קסם: ג'אקו שבשוק הטורקי בעיר התחתית של חיפה או המפלט האחרון שבאילת. בתווך, בין שתיהן, התמקמה לה "אידי".
אידי היה איש ים הרבה לפני שהיה מסעדן: משפחתו נדדה בין ערים כעכיו, נהריה ואילת ובבחרותו התגייס לחיל הים, שם נבט לראשונה הכישרון שלו לבשל עבור חבריו לצוות. הוא לא נפרד מהים גם לאחר השחרור והועסק כצוללן, קבע את משכנו באשדוד ופתח בה את המסעדה שלו בכמה גלגולים (הראשון שבהם ב-1980) - לפני יותר מ-30 שנה, מצא את משכנו הקבוע באזור התעשייה קריית-איתנים שבעיר הנמל הדרומית.
המסעדה זכתה לקהל סועדים נאמן ושמו של אידי יצא למרחוק, אבל בעשרו האחרון נדמה שמשהו השתבש: כל מבצע בדרום הכניס את אשדוד לטווח הטילים, אחר כך באו סגרי הקורונה וצרות נוספות – ומאז ה-7 באוקטובר הלך המצב והחמיר עד שאפילו איש גאה כמו ישראלוביץ' פנה לעזרת הציבור – לא חס וחלילה לתרומה, אבל כדי להזכיר את קיומה של המסעדה שהייתה לאחת המוכרות מדרום לתל אביב.
זיכרונות מהניינטיז
כדי שלא אבוא לברך ואצא מקלל, חלילה, אבהיר שהז'אנר שאידי היה אחד מסמליו, קצת מיצה את עצמו.
כלומר – את מה שפעם היית צריך להדרים או להצפין עבורו, מספקות לא מעט מסעדות בתל אביב. באופו ביזארי, מעטים המקומות שבהם יודעים לטפל כהלכה בדג טרי, אבל שולחן של סלטים כמנות פתיחה הפך ללחם חוקן של לא מעט מסעדות, ממש כשם שטבעות קלמארי פריכות היו למנת בר לגיטימית במחצית מהברים בתל אביב. רוצה לומר: נסיעה אל אידי באשדוד לא יכולה להיחשב רק כטיול קולינארי אלא גם כמסע בזמן.
אז לקחנו את הזמן לאידי בצהרי יום שישי שבין כסה לעשור, רק כדי לגלות שהחלל נשאר אחד המקסימים שבארץ: שולחנות עץ פזורים בינות למשהו שמשרה על הסועד אווירה של סירה, לא של ימינו כי אם סירות המפרש של "קו אונידין" (למי שקשיש דיו כדי לזכור את סדרת הפולחן הזאת משנות ה-70).
גם התפריט נותר מצומצם כשהיה – וטוב שכך: כעשר מנות עיקריות וכמה סלטים במחיר המנה העיקרית. עלי להודות שהתאכזבתי לגלות בתפריט מנות כמו פורל גלילי או סלמון. כן, אני מודע לחיבה הישראלית לשני אלה, אבל מסעדה אשדודית ראוי שתהיה בעיני על טהרת הים, כלומר – אוכלים מה שנתן הים ולא מה שהגיע בקרח. רצינו להתפנק בלוקוס, אבל לא היה. לכן הטבענו את יגוננו בבירה קרה, הזמנו פילה אינטיאס בציר ירקות (אני מעדיף בחמאה ושום, רק שנתתי לה לבחור...) ושרימפס קריסטל על הגריל.
על שום מה?
בינתיים התמקדנו בראשונות. הסלטים קצת אכזבו. האיקרה הייתה הטעימה שבהם, השאר היו מעט חסרי ייחוד. סלט העגבניות למשל, עם נגיעה של פלפל חריף, שיווע ללימון שהיה מקפיץ אותו. העובדה שהיה קר מרמזת שהעגבניות מהן נחתך נשמרו במקרר, קצת מאכזב.
חוץ ממנו היו גם חומוס עם מעט טחינה, סלט איקרה שהיה טוב, סלט תפוחי אדמה, סלט כרוב וסלט פלפלים. אף אחד מהם לא הותיר עלינו רושם עז מדי.
מה שכן חרג מהסטנדרט היה מה שהפך לסמל המסחרי של המסעדה, עוד בתקופה שבה במסעדות רגילות היו מניחים במרכז השולחן לחם אחיד: פוקאצ'ה חמה ולצידה שום אפוי. תגידו שהיום אפשר למצוא את המאפה החמים בלא מעט מסעדות – ונהיה הראשונים להסכים, אבל אנו זוכרים לאידי חסד נעורים – איך הגישו אצלו את המנה הזאת גם לפני 30 שנה.
על השום ראוי להתעכב מעט – ולו בגלל שמדובר במתאבן שקל להכין בכל תנור ביתי: לוקחים ראש שום, חוצים אותו לרוחב, בוזקים על כל חצי מעט מלח גס, שמים בתנור עד להשחמה קלה וריכוך של השיניים הנתונות בקליפה – ומגישים חמים. כמה פשוט, ככה טעים: אלמלא הגיעו העיקריות שלנו אל השולחן יש מצב שהיינו עדיין שולים את התוך הרך מהקליפה בעזרת סכין, מורחים על הפוקאצ'ה בצד ומחסלים כמות לא ידועה של בירות...
העיקריות הגיעו והדבר הראשון שאפשר לומר עליהן הוא שהן היו נדיבות מאוד בגודלן. כלומר, נתקיים בהן הכלל הראשון של המסעדנות העברית, לפיו ככל שמתרחקים מתל אביב, המנות גדלות והמחיר יורד.
גם הגודל קובע
האינטיאס היה קצת יבש, למרות ציר הירקות שבו היה נתון ושאני חיבבתי פחות מהסועדת שמולי. כלומר, כשאני מזמין דג בתקווה שבאותו הבוקר עוד שתה מי ים, אני אוהב אותו עם עור פריך ופנים רך, כזה שמבקש רק מעט מלח ולימון טרי. חובתי לציין שמי שהזמינה את המנה הזאת די נהנתה, כך לי מוטב לקחת את הביקורת שלי בעירבון מוגבל. בכל מקרה, התיבול של הירקות סבל לדעתי מיותר מדי כורכום, תבלין שדרכו להפגין נוכחות מוגזמת.
מכיוון שהנערה נמנעת משרצים, נותרו כל השרימפס קריסטל בצלחתי. הם היו נהדרים, אם כי אני אישית הייתי מוריד אותם מהאש דקה לפני שעשה זאת הגריל מן. מכל מקום המנה הייתה נדיבה וטעימה.
עד שהגיע הקינוח בדמות קדאיף ממולא בגלידת וניל, עם אגוזים וקרם חלבה, השקפנו קצת מסביב. בחדר הפנימי התקיים אירוע משפחתי רב משתתפים. בין עשרות המסובים שיהינו גם סלב מתחום הספורט, אבל נשמור על פרטיותה ונציין רק שמדובר במדליסטית אולימפית...
שאר המסעדה היה מלא כדי שני שליש – מכובד בשביל צהרים, לא מספיק טוב עבור שישי בצהרים. למרות שאנחנו תל אביבים כבר כמה עשרות שנים (במקור היא מחולון ואני מחיפה) זיהינו חלק מהמסובים בשולחנות לידינו והנהנו להם לשלום. טלי, האישה שאיתו, חלקה אתנו: "זה מה שאני הכי אוהבת לראות כאן, שאנשים מכירים אחד את השני".
בינתיים הגיע הקינוח שהזכיר לי למה ועד כמה אני אוהב קינוחים שמחוץ לתל אביב: בלי מלח אטלנטי שהיה לרכיב הטרנדי בקינוחי קיץ 2025, בלי צ'ילי שהפך בן-לוויה קבוע לשוקולד, אלא פשוט מנה נדיבה של תחתית עשויה שערות קדאיף, הרבה גלידת וניל, רוטב חלווה מסביב – ואפילו אגוזי מלך (גולמיים, מפתיע גם אם קצת מיותר בסוף ארוחה גדולה). האספרסו הכפול שהגיע עם הקינוח היה מצוין. כל הטוב (וגם הבינוני) הזה הסתכם לחשבון של 440 שקל. בימים שבהם קשה לסיים ארוחה במסעדה תל אביבית סבירה בלי להידרש לפחות ל-250 שקל לסועד, הרי שמדובר בוואליו-פור-מאני סביר פלוס.
איך נסכם את החוויה? יותר על הציר הנוסטלגי מאשר על הקולינארי. אם אינכם אשדודים, סביר להניח שתוכלו למצוא אוכל דומה במסעדה קרובה יותר, אבל האוכל אצל אידי עודנו הגון, על החלל שרוי קסם מיוחד – ובכלל, מגיע לאיש הנעים הזה שהיה חלוץ בתחומו שיזכה לפירגון מסועדיו הוותיקים, דווקא בתקופה קשה, גם אם בינתיים צצו לו כמה אלטרנטיבות לא רעות שחלקן קרוב לנו הרבה יותר.
התרעות פיקוד העורף