יש מקומות שחיים מחוץ לזמן. לא משנה כמה מסעדות נפתחות, כמה רשתות נכנסות וכמה טרנדים עוברים, הם פשוט נשארים. כאלה שלא צריכים יחסי ציבור או עיצוב נוצץ, כי הם כבר חלק מהנוף. כזה הוא מק דיויד - מוסד חיפאי ותיק, שנולד הרבה לפני שמקדונלד’ס נחתה בישראל, וממשיך לפעול עד היום באותו מקום, באותו טעם, כמעט באותה רוח.
הרשת נולדה בשנת 1978, כשבארץ עוד לא אמרו “בורגר” אלא “קציצה בלחמנייה”. השותפים קראו לה “מק דיויד” כדי לשדר משהו אמריקאי, כמעט חיקוי של מקדונלד’ס שעדיין לא פעלה כאן. בשיאה, הרשת הגיעה ל־28 סניפים ברחבי הארץ. הסניף בחיפה, שנפתח בשנת 1982 בשכונת נווה שאנן במרכז זיו, הוא היחיד ששרד.
בשנות השמונים זה היה מוסד של ממש. אנשים עמדו בתור לא רק בשביל האוכל אלא בשביל החוויה. מק דיויד הייתה חגיגה אמיתית: כרטיסי גירוד שחולקו ללקוחות, חולצות וכובעים עם הלוגו, ריח של שמן חם, ואווירה ישראלית-אמריקאית תוססת. אבל כשהאמריקאים הגיעו באמת עם המקדונלד’ס המקורית הכול השתנה. הרשת האמריקאית פתחה סניפים בכל קניון ומרכז מסחרי, ומק דיויד התקשתה לעמוד בתחרות. הסניפים נסגרו בזה אחר זה, עד שנותר רק אחד - הסניף הקטן בנווה שאנן, שמסרב להיעלם.
התפריט כמעט זהה למה שהיה לפני ארבעים שנה. רק המחירים עודכנו במדבקות לבנות. ההמבורגר הבסיסי - “מק רגיל” עם קציצה של מאה גרם מבית זוגלובק עולה 20 שקל. “מק דאבל” עולה 28, “מק טריפל” 33, וארוחה עם צ’יפס ושתייה תעלה 40 שקל בלבד. הצ’יפס הקטן ב-15 שקל, הגדול ב-20, ובקבוק שתייה אישי בין 7 ל-8 שקלים. אפילו בקבוק ליטר וחצי של שתייה תמצאו כאן ב־15 שקל - מחירים מהעבר, תרתי משמע.
אני מזמינה את ההמבורגר הרגיל, בלי מיונז. חסה, עגבנייה, בצל, חמוצים וקטשופ - פשוט כמו פעם. איהב חייך, הנהן והתחיל לעבוד. הוא מוציא מהמקרר את הקציצה; זוגלובק קלאסי של 100 גרם, מניח על הגריל החשמלי, ובינתיים קולה את הלחמנייה של מאפיית דוידוביץ בטוסטר הישן. אין מנדף ואין עשן, רק ריח של לחמנייה חמה וצ’יפס שמטוגן בשמן. רותח, כמו שצריך.
הקציצה דקה אבל עסיסית, הלחמנייה מתקתקה ורכה, והביס הראשון הוא חזרה בזמן. אין כאן גריל פחמים, אין טעמים מעושנים או רטבים מתוחכמים, רק פשטות מדויקת ונעימה. טעם של פעם, נקי, מוכר, שמזכיר ימים שבהם המבורגר היה סתם המבורגר - לא “גורמה”, לא “פוד־טראק”, לא הצגה.
המקום הקטן הזה הוא פיסת נוסטלגיה. הקירות קצת דהויים, הריח של הצ’יפס ממלא את החלל, ובכל כמה דקות נכנס מישהו אחר: גבר צעיר שמזמין “כמו תמיד”, נער עם קסדה ביד, זוג סטודנטים שחזרו לשכונה, בחור צעיר בן 21 שלא יכול לזכור שפעם הרשת הייתה להיט היסטרי אבל אוכל קבוע במקום. כולם יודעים מה להזמין, וכולם נראים קצת יותר רגועים כשהם מקבלים את המנה.
והנה, השבוע מקרינים מחדש בבתי הקולנוע את הסרט המיתולוגי “בחזרה לעתיד”. כשאני עומדת מחוץ לסניף, עם שקית נייר חומה והמבורגר של 20 שקל ביד, זה באמת מרגיש כאילו חזרתי בזמן. ביס אחד, ופתאום אני שוב ילדה בת עשר, עומדת בתור מול הדלפק של מק דיויד עם ההורים שלי, מחכה להמבורגר שלי, מאמינה שהעתיד עוד כולו לפני.
התרעות פיקוד העורף