קרה לכם פעם שהתלהבתם ממקום עד כדי כך שרציתם לעבוד בו? ובכן, זה מה שקרה לי לפני כמה שנים כשישבתי על הבר ב"עמירם", אחד המקומות הפעילים הוותיקים ביותר בעיר, לגמתי גינס להנאתי ונשנשתי משהו.
אמרתי ועשיתי: אולי לא "עבודה" במובן המקובל של המילה, אבל במשך כמה ימי שישי הייתה לי את הזכות לא רק ללגום את הגינס שלי מצד הלקוח, אלא גם למשוך בידית המזיגה שלה מצדו הפנימי של הבר.
אם הסגיר הסיפור דלעיל משהו, מעבר לעובדה ש"פעם ברמן - תמיד ברמן", הרי זו רק העובדה שמדובר בפאב הבית שלי. לא רק שלי, אלא של כל מי שנוהגים לפקוד אותו באופן קבוע. בעצם – של כל מי שיעבור את דלת העץ הכהה, אפילו אם עשה זאת בפעם הראשונה. כי עמירם הוא לחובבי משקה ואוכל מה שהייתה המערה החשמלית לחבורת חסמב"ה (ובכך הסגרתי את ממוצע הגיל של ה"קבועים"): כמעט בלתי נראה מבחוץ, אבל עולם ומלואו נגלים לעיניך מבפנים. אני לא יכול לחשוב על מקום ש-90% מהיושבים בו הם קבועים, שיצליח לגרום לזר מוחלט להרגיש כל כך בבית.
הצצתי ונפגעתי, אבל בגלל שאחרי השחרור יצאתי למסע די ארוך מסביב לעולם, הרי שהביקור הבא שלי במקום שהיה למוסד היה רק כשכבר הייתי סטודנט, במחצית הראשונה של הניינטיז, כשלעמירם היה את הדבר הכי קרוב באותם ימים לגינס מהחבית (מן מתקן שהחדיר את הגז לתוך "תמצית" גינס, לא אלאה אתכם בפרטים).
מאז פקדתי את המקום בתדירות שהלכה וגברה ככל שגבר הצמא שלי לבירה (ולא רק, אבל תכף נגיע לזה) ובואו נודה על האמת: גם קו האשראי שלי השתפר, שכן עמירם היה מקום שבאים אליו בגלל הואליו, לא המאני. חבר שהוא מסעדן התנדב לספק הסבר: "נכון, לא מדובר במקום זול. אבל כשאי אפשר היה להשיג עגבנייה נורמלית בתל אביב והמחירים הגיעו ליותר מ-20 שקל לקילו, פה היו עגבניות אדומות ויפות" – רוצה לומר, האיכות מנצחת את המחיר.
מהפך משמעותי נוסף בתולדות המקום נרשם כאשר לפני קצת יותר מעשר שנים, אחרי כמה ניסיונות שלא צלחו למצוא מישהו שייכנס לנעלי העבודה הגדולות של עמירם, נמצאה לו יורשת ראויה: חגית קוטון, שהייתה ידועה אז בעיר בשם "חגית מ'בטי פורד'" (על שם מקום העבודה שהיה כה מזוהה איתה ברחוב נחלת בנימין).
אני רואה שאתם כבר צמאים, אז הנה – חלפו בדיוק 119 השניות הנחוצות כדי למזוג פיינט של גינס כהלכתו. ניקח שלוק מהמריר הזה ונרגיע את כל מי שלא מצליח להתחבר לטעמו הנרכש של שיקוי הקסם האירי – שהבר מלא בכל טוב. יש גם ברז של קרלסברג, טובורג, ויינשטפן ואפילו "פינק ג'ין" - משקה מיוחד שרוקחת המיקסולוגית ריי ווייט והדבר הכי קרוב לקוקטייל שתמצאו בבר שרוב לקוחותיו אוהבים את המשקה שלהם בצורתו הנקייה ביותר, לכל היותר עם קצת קרח או סודה. למרות שהמצאי גדול, הרי שהגינס במקום היא אחת הטובות, אם לא הכי טובה בישראל.
"גינס דאז נוט טראוול וול" יגיד לכם כל אירי שמוכן עדיין לדבר עם ישראלים – יאמר ויצדק: יש פער איכות גדול בין הגינס שנלגמת באירלנד או ברחבי הממלכה המאוחדת לבין זו שהחביות שלה נאלצו לצאת למסע באוניה. ב"עמירם" תמצאו את הפיינט הישראלי שהכי קרוב למקור האירי.
דג בלי קוצים
אחרי שסגרנו את הפינה הירוקה, כבושה וטרייה בתפריט, נעבור למנת חובה בדמות המטיאס הכי טוב בעיר. איך מנה משומרת יכולה להיות טובה הרבה יותר מהמצאי הקיים? ובכן, לפני שהיא מקבלת טבילה בשמן ובצל פרוס דק-דק, לובשת חגית כפפות גומי ועוברת על הפילטים אחד-אחד עם פינצטה לשליפה של כל קוץ אפשרי. הטקס הזה לא נועד רק להפוך את הפילה לנקי יותר, אלא ככל הנראה מאפשר לשמן לחדור אליו טוב יותר ולהפוך את בשרו לרך, כמעט נמס בפה.
אם אתם מחובבי הז'אנר, קחו פרוסת לחם כהה, מרחו עליה מעט חמאה, הניחו מעל חתיכת מטיאס עם בצל – ואני נשבע לכם שברגע שיבוא השילוב הזה אל פיכם, תשמעו מלאכים שרים. אגב, אם אתם ממש בקטע של דגים משומרים, אל תחמיצו את האנשובי או את המנה שמכונה סלט "מקרוסקה" – שילוב של איקרה, בצל ונתחי מקרל מעושן. עכשיו נעבור לעיקריות – וכאן האופציות הן רבות. בכל זאת, לו הייתי צריך להצטמצם לשתי מנות "חובה" הרי שהיו אלה הנקניקיות המבושלות על מצע של כרוב והפילמני – כיסוני בצק זעירים ממולאים בבשר.
קרם בוואריה
בנקניקיות יש שתי אופציות: כשרה וכשרה פחות... אני מת על השילוב של השתיים (נקניקיה אחת מכל סוג), אבל מאחר שיצא לי לארח עמי גם לא מעט צדיקים, זכותם תגן עלי (אני מקווה) אעיד ממקור ראשון שנקניקיית הבקר היא פשוט אדירה – ומצע הכרוב שתחתיה גורם לסועד לחלום על בוואריה.
גם הפילמני הוא נהדר: כיסוני הבצק הקטנטנים והשמנמנים זרועים ברצועות בצל מטוגן שמקפיץ את הטעם ומרפד את הבטן כל הדרך ללגימה הבאה. בל נטעה: זו אינה מסעדה אלא בר לכל דבר, אבל נדיר שמישהו מהיושבים יסתפק רק בדרינק ולא יטעם משהו מהתפריט (הגדול באופן יחסי למקום כה קטן – ממנות בר קלאסיות כמו נקניקיות מטוגנות עם צ'יפס, דרך מנות עונתיות כמו עגבניות ירוקות מטוגנות ועד למנות בלאדי כמו פקוס עם פירורי גבינת המאירי), כי עסקינן בדיוק במהות של סדרת הכתבות הזאת: ברים שמציעים אוכל מצוין.
בנימה אישית פתחתי ובנימה אישית אסיים: עם כל הכבוד לאוכל הנהדר והטרי תמיד, ועם כל הכבוד לאלכוהול המשובח שבראשו ברז הגינס הטוב בישראל, המעלה העיקרית של המקום היא הצוות, לא על טהרת הנשים, אבל נשי ברובו, חבורה נדירה שיודעת לגרום גם ללקוח שיפסע בפעם הראשונה אל מעבר לדלת העץ הכבדה, להרגיש כאילו הוא יושב שם יום יום, כבר כמעט 50 שנה...
התרעות פיקוד העורף