הסוד של המילואימניקים נחשף: זה כנראה השניצל בחלה הטוב ביותר בארץ

אומרים שהצבא צועד על קיבתו, ובמקרה של המילואימניקים - זו לא קלישאה אלא עובדה. אחרי שבוע מילואים אי שם בדרום, עם שינה מקוטעת, מדים מאובקים ותחושת עייפות שמזדחלת עד העצמות, עצירה אחת בדרך הביתה יכולה להפוך לרגע של שקט אמיתי. ככה הגענו, שני חברים מהמילואים, אל מקום קטן בלוד שנושא שם פשוט וחם: “הקוסקוס והלחמניה של אתי".

המקום שוכן בפינה צדדית, לא רחוק משוק רמלה-לוד. אין שלט נוצץ או עיצוב יומרני. רק קיר לבן ועליו ציור צבעוני של לחמניה מתפקעת משניצל, עגבניות ובצל - ושם שמרגיש כמעט כמו הזמנה אישית: “בואו הביתה". כבר מהרחוב אפשר להריח את הטיגון - תערובת מנחמת של שמן, בצל, חצילים ושום, ריח שמבטיח בדיוק את מה שאתה צריך אחרי שבוע של שדות, עמדות אבק וארוחות מאולתרות.

מאחורי הדלפק - עולם שלם בזעיר אנפין: שמן מבעבע על הפלטה, נייר עטיפה נקרע, מלקחיים נוקשים על מתכת. אדים עולים, וניחוחות של טיגון ובצל מתערבבים באוויר. מגשים עמוסים לחמניות זהובות ועגלגלות יוצאים מתנור אחורי ומסתדרים בשורות מדויקות על עגלות נירוסטה. הריח שממלא את המקום הוא ריח של מאפייה - כזה שנדבק לבגדים ומשאיר אותך רעב גם אחרי שסיימת לאכול.

הסדר במקום מרשים: המטבח פתוח, התוספות מסודרות בשורות שקופות - כרוב סגול במיונז, מטבוחה, חצילים, חריף, סלטים חמים וקרים. אין כאן ניסיון להרשים, רק עבודה נקייה, יעילה ובטוחה בעצמה. התחושה היא של מקום משפחתי ותיק, עם קצב קבוע ולקוחות קבועים - כאלה שנכנסים, אומרים שלום, ומקבלים בדיוק את מה שהם אוהבים בלי צורך להסביר.

המנה המרכזית, כמו שהשם מבטיח, היא הלחמניה עם השניצל. אין שום תחכום במנה הזו - וזה בדיוק סוד הקסם שלה. הלחמניה רכה, טרייה, חמה, כאילו יצאה זה עתה מהתנור. השניצל בפנים עשוי היטב, דק ופריך, מתובל במידה, נוגע בבדיוק הנכון בין שמן לקריספיות. איתו בפנים נמרחים חומוס, כרוב סגול, מטבוחה, חריף וחציל מטוגן. לצד המנה העיקרית מוגשות צלחות מפנקות עם תוספות - אורז, פסטה, קציצות או תבשילים ביתיים אחרים.

המחיר - 65 שקלים כולל שתייה - סביר מאוד, במיוחד כשמדובר במנה גדולה שמספיקה בהחלט לשניים. אנחנו היינו אחרי שבוע מילואים, עם תיאבון של שטח, ובכל זאת לא הצלחנו לסיים את הלחמניה.

אחרי שבוע בשטח, עם הרבה קופסאות שימורים וארוחות מאולתרות, הביס הזה - לחמניה רכה, שניצל חם, חציל, מטבוחה - מרגיש כמו החזרה הביתה. אין פה סיפור גדול או רגע דרמטי, רק אוכל פשוט שעשוי נכון, במקום שיודע בדיוק מה הוא ולא מנסה להיות משהו אחר. מבחינת האווירה, זה ממש ההגדרה למקום שהוא "מוסד": משפחתי, קטן, פינתי, עם מטבח פתוח ואווירה חמה.