חיפושיי אחר שילובים מנצחים בין אוכל טעים שתומך במשקה אלכוהולי איכותי, הביאו אותי הפעם אל מחוזות הבירה ואל "עיר היין"... או בקיצור – אל ראשון לציון.
ספק אם הייתי מאמין לו היו מספרים לי שאחד מברי-הבירה המרשימים ביותר בישראל (במעמד אחד, אם כי שונה מאוד באופיו עם "פורטר אנד סאנס" ברחוב הארבעה בתל אביב) שוכן במרכז קניות קטן בלב שכונת מגורים שקטה ונעימה למראה במזרח ראשון לציון (פינת הרחובות רוטשילד ובן גוריון. כתובת לווייז/מונית: בן גוריון 4). אלא שאמונה לחוד ומציאות לחוד: מדובר בעובדה שלא ניתן לערער עליה.
הביקור הראשון שלי כאן היה כמעט מקרי: חברה ותיקה שגרה לא רחוק רצתה שניפגש והבהירה לי שנמאס לה כבר להגיע לתל אביב ולחזור במונית. כך אירע שעליתי על מונית בלב תל אביב רק כדי להגיע כחצי שעה מאוחר יותר למה שנראה כל כך לא מבטיח מבחוץ, אבל מתעלה על כולן מבפנים: לגמתי, סעדתי, נהניתי בטירוף – ובכל זאת לא שבתי.
תל אביבי נמדד בחוסר הרצון שלו לצאת מהעיר הגדולה וגם אז, קל לנו יותר לנסוע ליעד אקזוטי כמו ירושלים, חיפה ואפילו הנגב והגליל, מאשר לראשון לציון המונחת ממש מתחת לאפנו המתנשא.
ובכל זאת כמעט שביקרתי שם שוב: אחר צהרים אחד, ישבתי בפאב הקבוע שלי ולגמתי גינס. בפינה המרוחקת של הבר ישב זוג צעיר – וכשיצא הגבר לעשן בחוץ, ניגשה אלי בת הזוג ושאלה אם אני קיפניס.
אמנם התרגלתי לכך שמזהים אותי ולעיתים אף ניגשים כדי להחליף כמה מילים, אבל אודה על האמת: לרוב מדובר בגברים שהתבגרו עם "בלייזר" זלצולק"ל (זיכרון לא צדיק ולא קדוש לברכה) ששימש אכסנייה למכתמיי אי אז בימים. כלומר – יותר גברים בני 45-55 עם קרחת ומשקל עודף ולא עלמות חן צעירות ומצדודות.
"החבר שלי רצה לגשת אליך, אבל הוא ביישן" אמרה להפתעתי – ועוד לפני שהספקתי לפתח תיאוריה קינקיות, הוסיפה: "יש לו בר משפחתי שהיה רוצה להזמין אותך אליו".
בירור קצר העלה שמדובר במלצר שכבר הכרתי – ובכל זאת הבטחתי שאבוא שוב בקרוב. הבטחה שניתנה על הקרח שנמס מיד אל תוך כוס הוויסקי בסודה שלגמתי (כן, אני מאלה: מיודד עם סוגי סינגל מאלט נדירים, אבל בבר שלי שמחוצה לו נמדדו רק שלשום, בחודש נובמבר 32 מעלות צלזיוס, אני מעדיף את האלכוהול שלי מצונן ותוסס).
איפה היינו? אה, כן – אני מדבר עם אישה צעירה ונאה עד מאוד ומבטיח לה הבטחת שווא. מאז אפילו קבענו פעם לנסוע – כל החבר'ה מהפאב לראשון לציון כדי להתארח במלצר. רק שהגיע הדי-דיי התברר שאחד בחו"ל, לשני אין איך להגיע, השלישי לא חש בטוב – ולמלצר לא הגעתי עד לתחילת השבוע.
עוד על בטן ריקה ובשפתיים חרבות אומר שמדובר באחד הפאבים היפים בישראל. כלומר, יש אולי מרשימים ממנו, אבל אין בעלי אופי כשלו: שלטים של בירות מכל העולם, תחתיות, פותחני בירה במעין תצוגה תחת זכוכית הבר. גם אופי וגם יופי בכפיפה אחת. כאילו רכבתי זה עתה על כביש במערב התיכון של ארה"ב ועצרתי כדי לתדלק את ההארלי-דייוידסון שאין לי.
אני הזמנתי גינס ובת הזוג התלבטה: בא לה משהו פירותי וחמצמץ. בפאבים רגילים אולי היו שולחים אותה עם בריף כזה לנסות את מזלה בקיוסק ממול, אבל המגוון המטורף של מלצר סיפק לה לא פחות משלוש טעימות של בירה טרייה מהחבית. היא התחילה ב- IPA אנגלית והמשיכה ל"בלאנש דה בריסל" (בלגית כמובן) אבל בגרסת הרוזה שלה, שפשוט אי אפשר למצוא בשום מקום אחר.
לא ניכנס עכשיו להסברים לגבי סגנון ה- IPA גם לא ניתן סימנים בבירות בלגיות עם טעמי פרי (שאלו את החבר הביר-גיק שלכם), אלא רק נשתמש באירוע הקטן הזה כמדד ליכולת של "מלצר" להתאים בירה לכל טעם, כולל של כאלה שלא חיבבו את המשקה המוגז והמריר (לרוב) הזה עד היום.
אני הזמנתי לי פיינט של גינס (בטעם גינס!) וניצלתי את הנחת ההאפי-האוור (30% על כל התפריט, משקאות ומזון כאחד) כדי לבקש ממנה שתקרא לעוד שלוש חברות, אם כי לא ביחד אלא אחת אחרי השנייה.
עוד משהו על האווירה, לפני שנזמין לכם גם משהו קטן לאכול: אולי צריך לצאת מתל אביב כדי להיזכר מהו שירות טוב וידידותי: הן הברמן שקיבל את פנינו והן השניים ששירתו אותנו אחריו היו חביבים להפליא – ואני לא אומר את זה רק בגלל שהחליטו (למרות ששמרתי על אנונימיות) לפנק אותנו בצ'ייסרים בין מנה למנה (בושמילס, בחרובקה וגרנט'ס 12, שאודה שכבר שכחתי עד כמה הוא נעים).
יאללה, בואו ננשנש משהו. יש שתי גישות למנות-היום בתפריטים של בתי אוכל. אחת שגורסת שמדובר בהמלצות השף, המבוססות על חומרי גלם טריים ועונתיים והשנייה – שכך מנסים להיפטר מעודפי המזון שמחר ילכו בכל מקרה אל הפח, אלא אם תהיה הפראייר האחרון שיזמין אותם... הדרך היחידה להכריע בין השתיים היא עד כמה אתה סומך על המקום. ובכן, תפריט המנות היומיות של מלצר היה טרי וטוב, אפילו טוב מדי. איך "מדי"? כי אחרי שדגמנו שתי מנות מתוכו, נראו המנות "הרגילות" חיוורות מעט.
הבה לא נקדים את המאוחר ונתחיל עם המנה שמכונה "שמאלץ", נתח פילה מטיאס בבצל, לצד מלפפון חמוץ, עגבנייה חמוצה, כרוב סגול כבוש, איקרה, חמאה וחריץ גבינה בולגרית. המנה מוגשת לצד ארבעה חצאי טוסטונים (קסטן לבן שנקלה קלות) והיא התגלתה כטעימה מאוד, למרות שאודה שלא הבנתי את תפקידה של הגבינה הבולגרית.
הדג המלוח היה רך וטעים, האיקרה הייתה אוורירית ומגוון החמוצים העניק למנה עושר שהפך אותה גדולה אף מסך מרכיביה – תמורה נהדרת ל-44 שקלים (המחיר הרשמי הוא 62, אבל זכינו ל30% הנחת האפי-האוור).
הוא הדין באשר למנה השנייה שדגמנו מתפריט הספיישלים היומי. סלט סלק וגבינה כחולה, מתובל באגוזי מלך ויושב על קרעי חסה טרייה. זו הייתה מנה טעימה מאוד. למי שמפחד מעט מגבינות כחולות נאמר שמדובר בגבינה כחולה עדינה מאוד, כלומר – יותר טעמי חלב ופחות טעמי עובש, שהצליחה לתת למתקתקות הטבעית של הסלק את האיזון הנכון, מבלי להאפיל עליו. יופי של מנה ששווה בהחלט את 45 השקלים שלה (65 בשעות "רגילות").
בשלב הזה היינו כבר די שבעים (מה גם שגינס היא די משביעה לכשעצמה. ואגב, בניגוד למחיר הרגיל של פיינט, 39 שקל, הרי ש"השעה השמחה" הורידה את המחיר ל-28 שקל, כלומר על ארבעת הפיינטים שלי שילמתי רק 112 שקל. אחת העסקאות הטובות שעשיתי לאחרונה).
שניצל מלצר, אחת ממנות הדגל של המקום, התגלתה בדיוק כמו שהיינו מצפים ממנה: שניצל דקיק עשוי טוב ומוגש עם פירה ("חלבי!" הזהיר הברמן בצדק – כי מי שמקפיד על בשר וחלב יכול להזמין תוספת אחרת, למשל צ'יפס, טבעות בצל או סלט).
סחטתי את הלימון מעל לנתחים הגדולים ואכלתי בהנאה שהייתה יכולה להיות גדולה אפילו עוד יותר עם מינוס דקה בשמן, כלומר – מוזהב ועסיסי יותר ופחות שחום (עניין של טעם).
גם כאן פעלה הנחת ההאפי האוור לטובתנו. זו הייתה מנה טובה גם לו היינו נדרשים למחיר המלא של 84 שקל. במחיר של 60 שקל, אחרי הנחה של 30%, אין להגדיר את השניצל של מלצר אלא כמציאה.
"נקניקיות הבית" היא מנה של שלוש נקניקיות בתוספת של סלט תפוחי אדמה, כרוב מבושל ועוד אחת לבחירתך – אנחנו בחרנו בטבעות בצל בבצק בירה. הנקניקיות התגלו כפרגית, בקר ועוד אחת מבקר במילוי גבינה (לדעתי גאודה, אבל לא הייתי מהמר על כך בחיי). כמובן שאפשר לשנות את ההרכב למי שמתנזר מעירוב של בשר עם חלב.
זה היה טעים – והכרוב המבושל התגלה כהברקה, מסוג מנות הבר הכיפיות שאין גבול לכמות הבירה שאפשר ללגום לצידן, בשתי הסתייגויות: אחת היא עניין של טעם אישי – היה חסר לי איזה קיק חריף או חמוץ, נניח בדמות כרוב כבוש (אפילו זה הסגלגל שליווה את המטיאס שירה כבר במערכה הראשונה).
ההסתייגות השנייה שייכת לרמת הצריבה על הפלטה: אם השניצל היו עשוי מדי ב-5% זניחים, הרי שבנקניקיות עלה האחוז הזה ל-15%. יהיה מי שיאמר שגם זה עניין של טעם, אבל למנה שנושאת את השם המחייב "נקניקיות הבית" מוכרח להיות חותם סופי מושלם. המנה מתומחרת ב-70 שקלים סבירים מאוד ביחס לגודלה ומגוון טעמיה, אם כי אולי היקרה בתפריט הרגיל ללא הנחה (98 שקל).
העובדה שדווקא המנה האחרונה שאכלנו הייתה רק טובה ולא טובה-מאוד, לא פגעה כהוא זה בהנאה הגדולה בהפסקת הצהרים הארוכה (3 שעות, אבל אל תגלו!). המקום כל כך נעים ומזמין, כך סיכמנו, שאלמלא חיכתה לנו בבית כלבה שמצפה לטיול הערב שלה, יש מצב שהיינו מכפילים את המשמרת על הבר...
הבה נתחיל לארוז את האירוע: מקדש של בירה עם תפריט המשקאות הכי מקורי ומדויק שבו נתקלתי לאחרונה. אוכל כיפי מאוד – לא מטבח-שף (גם לא מתיימר להיות כזה), אבל מעניק יופי של תמורה ומספק אחלה מנות לצד השתייה.
האווירה פשוט נהדרת ומסכים רבים שמפוזרים במקום הופכים אותו למושלם לצפייה באירועי ספורט – בכיף הייתי בא לכאן שוב כדי לראות משחק של קבוצתי האהודה (מנצ'סטר יונייטד - אל תתחילו, אני לא רק איש גדול מאוד אלא גם אחרי 4 בירות!), לפגוש חברים שלא בא להם להיכנס לתל אביב או סתם לדגום בירות חדשות שאולי יפתחו לי קצת את המנעד הפרטי שלי. זה נע בין לאגר בהירות ופשוטות לבין הסטאוט האירי הקרמי... אבל תראו מה זה: שלוש שעות ב"מלצר" ואני כבר מדבר כמו ביר-גיק.
התרעות פיקוד העורף