קשה למצוא בפרבר צפוני של תל אביב, רחוק מהמרכז הסואן מקום בילוי שעובד במרץ כבר 63 שנים. קשה עוד יותר למצוא מקום שכזה ששינה את מיקומו, שינה את התפריט, נפרד מדור המייסדים ומנוהל בידי הדור השני והשלישי.
רק ש"ארנולד", ששוכן כבר כמה שנים טובות מתחת לבית הוועד האולימפי ("החוויה האולימפית") שבשכונת הדר יוסף הוא בעיני בכלל לא בר, פאב או מסעדה, למרות שהוא שלושתם. ארנולד הוא קודם כל משפחה, משפחת בניש – שגם אם אין לך קרבת דם אליה, די אם תיכנס למקום שלהם ותרגיש מיד ששמחים לקראתך כאילו היית אח אובד שחזר ממסע ממושך.
קצת היסטוריה: בשנת 1962 הגיע לעיר ארנולד בניש שפתח דוכן של לחמניות עם מילוי חציל ליד מגרשי הטניס שעל דרך רוקח. השמועה על הסנדוויץ' הפלאי עשתה לה כנפיים והעסק הלך והשתדרג למעין פונדק ששוכן במקום לא שגרתי.
נקפוץ בעלילה משהו כמו 50 שנים קדימה – ונדלג היישר אל בית החוויה האולימפית, מקום משכנו של ארנולד, מנוהל כעת בידי יואב, בנו של ארנולד ונכדיו – מייקי ויהונתן. יש לקוחות קבועים שעדיין לא התרגלו, למרות שחלף כבר יותר מעשור, ללוקיישן החדש, אבל מעבר למקום המשודרג, ששומר עדיין על נאמנות למקור, כבר משלב העיצוב (הרבה עץ, כמו פאבים של פעם) ועד לתפריט, שלמרות שדרוג ומתיחת פנים שומר על מנות קלאסיות שהוציאו את תהילתו למרחוק כבר לפני עשרות שנים. מדובר, קודם כל על בני אדם.
לו היה המקום הזה בתוך העיר, סביר להניח שהייתי כבר חלק בלתי נפרד מהריהוט בו... אלא שהמיקום, על פארק הירקון, לא רחוק מהלונה פארק, מההיפודרום, ממגרשי הטניס, מרמת החייל ומנתיבי איילון – ועוד בצמוד לאחד ממגרשי החנייה הגדולים בעיר, הופך אותו אידיאלי לפגישות עם מי שמגיעים מחוץ לתל אביב וחוששים (בצדק!) להיכנס לעיר שבה הפכה התנועה לסיוט ארוך ומצפצף.
התפריט של ארנולד הוא די רחב – בלי התמחויות ספציפיות, אבל עם הרבה כבוד לכל מנה. זו לא מסעדת שף, לא מקום שארוחה בו לצד כוס בירה מחלקת את החיים ללפני ואחרי, אלא פשוט מקום נעים שתמיד עושה חשק לעוד ביס, לעוד בירה מהחבית, לעוד שיחה עם אחד מהבנישים או עם מכר שנגלה לך פתאום באחד השולחנות (סהדי במרומים שמעולם לא ביקרתי במקום מבלי למצוא בקהל הסועדים לפחות פרצוף אחד מוכר, לרוב הרבה יותר מכך).
ואם לא הכרת, חזקה על יואב שיכיר לך כבר מישהו, כי אחרי דקה של שיחה הוא כבר יידע עליך הכל – רק כדי לדרוש בפעם הבאה בשלום החבר שהיית אתו בפעם הקודמת, האמא, האבא או הילדים. משפחה, כבר אמרנו.
התיישבנו אל הבר והזמנו פיינט של גינס (33 שקל) עבורי ושליש סן מיגל (28) עבורה – ובינתיים קיבלנו החלטה ללכת על הקלסיקות – שלוש מנות ראשונות ושתיים עיקריות. עוד לפני שנחתו על שולחננו המנות שהזמנו, כבר הגיש לנו מייקי צלחת של מאכל חדש שהוא מנסה במטבח – "פופקורן פרגית": קוביות פרגית בציפוי קריספי ופיקנטי לצד מטבל נוזלי מרענן. אם מישהו בארנולד קורא עתה את השורות האלה, אני מתחנן שתאמצו את הספיישל הזה אל התפריט הקבוע. הצ'ילי אמנם עלול להיות חריף מדי לחלק מהקהל הקבוע של המקום, אבל יפעל נהדר על מי שרוצה לנשנש משהו ליד הבירה, רק כדי לפתח צמא לכוס הבאה.
או אז הגענו למנות שלמענן התכנסנו: איקרה (39 שקל) – אוורירית ומוגשת עם בצל ירוק, בצל סגול וצ'ילי. כיף של מנה. לצידה טעמנו גם חציל קלוי בלקני (41 שקל), כלומר עם עגבניות, פלפל וגבינת פטה. חציל הוא אבן הייסוד של המקום והוא זוכה לא רק להואמז' בדמות שני חצילים סגלגלים בשער הכניסה למקום, אלא גם לטיפול נכון שמשתלב היטב עם כל המרכיבים האחרים.
גולת הכותרת של הראשונות, הייתה ונותרה לטעמי מנת פטה הכבד (47 שקל). שילוב של כבד עוף עם טעמי חמאה, פלפל שחור ומעט מלח גס. זו לא מנה לשומרי כשרות, אבל היא מענגת בטעמיה הבסיסיים ומוגשת עם ריבה שנראתה לי כרקוחה מעגבניות שרי ועם כמה פרוסות לחם קלוי, כמקובל בז'אנר.
המקום אינו כשר (מעבר לתפריט - הוא גם פתוח בערב שבת), אבל למי שאינו נדרש לתעודת כשרות ומסתפק בהקפדה על צלחתו שלו, ימצא שמעבר לכמה מנות, יש לו בהחלט מבחר גדול.
השלמנו עוד סיבוב של בירות והמשכנו לשתי מנות קלאסיות. תכף נדבר גם עליהם, אבל קודם כל קצת על מה שלא אכלנו, כמו המבורגר שזכור לי לטוב או שניצל – אחת המנות הפופולריות במקום או קבב בסגנון בולגרי שמוגש כמו רוב מנות הבשר לצד צ'יפס מקורי (חתוך לחצאי עיגולים).
בכאב לב מסוים התעלמנו מכל אלה והלכנו על שתי קלאסיקות: נקניקיות. הנקניקיות מגיעות בשתי צורות – מרגז (71 שקל) או קנקר (69 שקל) לצד צ'יפס ורטבים סטנדרטים כמיונז, קטשופ וחרדל. ולצידם מנה שכבר כמעט עברה מהעולם: פסטלים במילוי תפוחי אדמה (39 שקל), מטוגנים בשמן עמוק (יש גם סיגרים ממולאים בבשר טחון).
נתחיל מהשנייה: אולי קשה להתלהב ממנה שטעמה צפוי מראש, אבל איזה כיף להיזכר בימים שבהם "פלטת מטוגנים" הייתה מנת חובה בכל בר! טבלנו קצוות משולשים בטחינה והפגנו בזיכרונות.
גם הנקניקיות התגלו כהברקה. אני אמנם מעדיף באופן אישי את המרגז החריפות, אבל הקנקרס היו עשויות כל כך נכון: חרוכות מבחוץ ורכות מבפנים, עד שנשמה היה לי שגם לו היו מונחות לפני לא שלוש כי אם 30 נקניקיות שמנמנות, הייתי מעלים את כולן... בין לבין הציע לנו מייקי צ'ייסרים של קוניאק ווודקה שלצידן שתינו שנינו בשלווה את הבירה השנייה שלנו, מתמכרים לאווירה הנעימה, למוזיקת המיינסטרים שברקע, לזיכרונות נעורים מימים רחוקים, שגם אם עברו עלינו רחוק מאוד ממגרשי הטניס של צפון תל אביב, משהו בהם עדיין מתגעגע לפסטל פריך מבחוץ ולוהט מבפנים, להט שאפשר לכבות רק עם שלוק של בירה.
התרעות פיקוד העורף