"ויהי בימי שפוט השופטים..." זו לא רק ההתחלה של מגילת רות, שנועדה לצייר כי הסיפור המקראי המזוהה אצלנו עם חג השבועות, אירע בתקופת השופטים (לפחות כרונולוגית - בין יהושע לשמואל), אלא במקרה של הביוגרפיה הפרטית שלי והחשובה הרבה פחות, את הימים שבהם התחלתי להתעניין בעיתונות. אי שם באמצע שנות השמונים.
פאב "השופטים" (אבן גבירול 39, פינת רחוב השופטים) שנפתח ב-1981 כבר היה מוסד מוכר בתל אביב, שנראתה לי אז רחוקה כניו יורק. בעיתון היומי החדש, זה עם התמונות הצבעוניות, "חדשות", הוא כיכב בלא מעט ידיעות במדור הרכילות המיתולוגי "ציפורה".
כנער חיפאי דמיינתי את המקום ככזה שבו יושבים ענקי התקופה, שאז עוד חסו תחת השם "בוהמה": ציירים, משוררים, עיתונאים, פוליטיקאים ועוד. כמה שנים מאוחר יותר עברתי לגור בעיר הגדולה - 100 קילומטרים ויותר מכך שנים - מפרידים בינה לבין חיפה "שלי", ומהר מאוד למדתי שכל מה שנראה גדול ונוצץ מהפריפריה, מתגלה כיום-יומי על גבול הדהוי כשמביטים עליו מהמרכז החוצה.
זה לא שהיה משהו רע בשופטים חלילה, אי שם בראשית הניינטיז (אפילו אז היה כבר פאב ותיק שמלאו לו עשור), אבל המראה היה פשוט: בחוץ יושבים בכפכפים ומכנסיים קצרים, מעשנים ולוגמים, ובפנים – ובכן, מבפנים אותו הדבר (באותה תקופה עישנו גם בחלל הפנימי)... ע', לימים חבר יקר לשתייה והרפקת חיים אחת או שתיים, משך בברזים שעל הבר ופה ושם רקח איזה "משקה ארוך" (באותם ימים היה מקובל עדיין לשתות וודקה עם מיץ תפוזים או רום עם קולה). התפריט כלל, כיאה לתקופה, לא מעט מטוגנים וטוסט אחד ששמעו יצא למרחוק.
למרות שהוא מתאים לי מאוד באופיו (הרבה עץ ובעיקר הידיעה שלמרות גילי הכבר לא כל כך צעיר, לעולם לא אהיה הלקוח המבוגר ביותר על הבר), "השופטים" לא הפך מעולם לנמל הבית שלי. הוא היה קרוב יחסית לביתי, אבל לא קרוב מספיק. הלקוחות ולעיתים אפילו חלק מהצוות היו חבריי, אבל מעולם לא זכיתי למעמד של קבוע.
את הגולדסטאר שלי צרכתי אצל מתי המקלל בדרום העיר, את הגינס בעמירם, בקצה הכי צפוני של הצפון הישן – ובשופטים ביקרתי בתדירות של "אחת ל..." – מאחת לכמה חודשים עד לאחת לכמה שנים.
ח' ואני התיישבנו על הבר באחד מהימים שבהם אתה מרגיש איך כל משקל החיים במקום המופרע הזה רובץ על כתפיך. הוא בדיוק חזר מהלוויה, לי היה סתם יום עמוס ולא בקטע טוב והחלטנו להיפגש מעט אחרי הפתיחה, בשש וחצי, כדי לשטוף פנימה את תלאות היום... המקום היה כמעט ריק, כיאה לשעה וליום (שני), אבל אנחנו לא ביקשנו אלא את חברתו של האחר ואת הבירה הראשונה שלנו (הוא הובגובלין IPA, אני גינס), לגמנו בשלווה.
כדי שלא אעיק אליכם בהמשך, אספר כי עד לשעה 20:00 יש 25% הנחה על כל התפריט. המחירים שיצוינו להלן הם המלאים (לפני ההנחה). הבירות היו טובות, אפילו הגינס (37 שקל לפיינט) המפונקת (אם כי לא במידה כזאת שתעכב אותי מלהמשיך הלאה בפילזנר הצ'כית שעונה לשם "באדווייזר" (חצי ליטר ב-29 שקל) – אותו שם כמו האמריקנית שאני לא יכול לסבול, אבל איכות שונה לגמרי.
ח' היה רעב, אז הזמנו מנת נקניקיות שאותה חיסלנו בצוותא וטוסט. רק שאז הוא החליט שהוא נמנע מגלוטן – ואני הייתי צריך לאכול לבדי מנה של טוסט וחצי, אחרי חצי מנת נקניקיות בצ'יפס. הנקניקיות הן לבחירה מתוך שלושה סוגים שנעים מהמקום הכשר (עגל) עד ללא כשר, כולל אחת עם גבינת אמנטל. המחירון הוא 48 שקל לנקניקייה אחת, 64 לשתיים ו-78 שקל לשלוש. אנחנו הלכנו על שלוש נקניקיות משלושה סוגים, שהיו טעימות מאוד, בעיקר לצד צ'יפס (אפשר גם שעועית) וכרוב כבוש.
הטוסט של השופטים היה תמיד יוצא דופן: מוגש בלחם קסטן שחור ומפוצץ בחמאה. אפשר לקבל אותו בכמה ורסיות (גבינה, אבוקדו, פטה ומגוון נקניקים למי שלא מקפיד) ובמחירים משתנים, כלומר מנה שאפשר להתאים אף למי שאינו מערבב חלב עם בשר, אבל לא מקפיד על תעודת כשרות.
הטוסט שאכלנו (טוסט וחצי של גבינה, 48 שקל) היה טעים. הייתה בו כמות נדיבה של גבינה, אבל לפחות בזיכרוני הוא היה פעם חמאתי יותר. מכל מקום הגודל החריג של המנה הופך אותה אידיאלית למי ששתה כדבעי וחייב לסתום את החור בבטן, אבל לא רוצה להתחייב להמבורגר או מנת בשר אחרת באמצע הלילה.
מהתפריט הישן זכרתי גם פלטת מטוגנים מפוארת, אבל במידה שהייתה כזאת אי פעם במציאות ולא רק בזיכרוני המתעתע, הרי ששרדו ממנה בעיקר הסיגרים שאותם אפשר להזמין במילוי של בשר או תפוחי אדמה. עוד שמחתי לגלות בתפריט (מלבד מאכלי כמו מטיאס, כבד קצוץ ואיקרה) גם מגוון סוגים של חומוס, כולל שילובים לא מקובלים כמו "חומוס עם נקניק פיקנטי"... את התואר המנה הביזארית קטפה על נקלה מנה שציינתי לעצמי שאני חייב לדגום בביקורי הבא: וופל בלגי עם עוף מטוגן, שאינו אלא שניצלונים ברוטב חרדל ודבש שמוגשים, ובכן, על וופל בלגי... תודו שזה מעניין.
ואז הצטרפה אלינו ט', שהיא לא רק מהנשים האהובות ביותר על הפלנטה הן על ידי ח' והן על ידי, כל אחד מסיבותיו הוא, אלא מי שניחנה בתכונה מופלאה: גם אם תעיר אותה באישון לילה, אחרי שצחצחה שיניים וחלמה חלומות מתוקים, היא לא תהיה מסוגלת לסרב להמבורגר. למרות שגם הפעם היא לא סירבה להרחיב את המנעד הקולינרי של הטור הזה בהמבורגר (המבורגר בשר קלאסי – 58 שקל), הרי שהיא התנתה את הסכמתה בכך שאוכל חצי מהמנה שלה, שלא תישא לבדה בנזק הקלורי.
הייתי כבר אחרי חצי מנת נקניקיות וטוסט וחצי, אבל זאת עליכם לדעת – אין דבר שלא אעשה למען קוראי מעריב (בעיקר באונליין!) וכיוון שכך דחסתי גם את מחצית הקציצה בלחמניה שלה. מה אומר? למרות שמכסני הג'ינס הלכו וסגרו עלי כבגד גוף, שמחתי שכך עשיתי: הקציצה השמנמנה התגלתה כמנת בר נהדרת, באיכות של כל מני מקומות שאליהם אוכלים במיוחד כדי לזלול את בנות מינה: עסיסית אך לא מימית, עשויה בדיוק למידת "מדיום" שהותירה את פנים הקציצה רענן אך לא חי מדי. בול בפוני.
ספק אם משהו בא ל"שופטים" במיוחד כדי לאכול – ואולי טוב שכך: מדובר במאכלי בר אפקטיביים למי שלא יכול ללגום בלי לנשנש, בין אם מדובר בדרינק הראשון או הרביעי-חמישי... אם אתם במרחק הליכה, נסו ותהנו. כך גם אם אתם מזדמנים לסביבה (המשכן לאומניות הבמה נמצא במרחק 5 דקות הליכה, הבימה והיכל התרבות – 5 דקות לכיוון השני ובית ציוני אמריקה, צוותא ו"גריי", נמצאים ממש מעבר לכביש).
לא אומר שהייתי חוזר לכאן במיוחד, אבל תמיד נעים לגלות מחדש מקום שמלאו לו כבר כמעט 45, שבו תוכלו למצוא שירות ידידותי, כוס בירה מצוינת ואוכל שישלח אתכם לישון שבעים ומחויכים: לא יותר, אבל בשום אופן גם לא פחות!
התרעות פיקוד העורף