אני מודה שלא נוח לי לכתוב על מקומות יקרים, כאלה שבהם נדרש הסועד והלוגם להיפרד מכמה מאות שקלים בשלב החשבון. במשך תקופה ארוכה חשבתי שזה לא מוסרי, אבל בסוף שוכנעתי דווקא על דרך השלילה. זה אירע בשבת אירחתי את ילדיי לארוחה משפחתית באחת המסעדות הטרנדיות של תל אביב. היינו שישה סועדים וקיבלנו חשבון של כ-2,400 שקל ועוד אחרי שוויתרנו פה אחד על קינוחים... משמע: 400 שקל לסועד. ניחא הכסף: התמורה לא הייתה טובה מספיק. הרגשתי מרומה, כמעט נגזל (למרות שכל המחירים פורטו בתפריט).
למה אני לא מפרסם את שמה? כי עשיתי לי חוק אי שם לפני כ-25 שנים עת כתבתי לראשונה ביקורת אוכל: לא מוציאים את דיבתה של מסעדה על סמך ביקור אחד. גם אם עומדת לי הגנת "אמת דיברתי", גם אם נראה לי שהפגמים במנות או בשירות היו מהותיים, כלומר – לא ש"נפלתי" על יום רע.
לכתוב טובות (או פושר) על מסעדה או בר על סמך ביקור אחד? ניחא – לכל היותר אצא מתלהב מעט, אבל לכתוב ביקורת קטלנית שעלולה לפגוע בפרנסתם של אנשים? זאת אעשה רק אם אהיה סמוך ובטוח שהמחדלים התגלו גם בביקור חוזר. למזלי זימן לי כבר הערב שלמחרת, האחרון של חודש נובמבר (חודש יום ההולדת שלי, למקרה שתהיתם על ריבוי המסעדות), חוויה מתקנת. ואללי, זו הייתה טובה עד כדי כך שהחלטתי שגם לקהל של ה"ביוקר" מגיע שיעשו עמו צדק וימליצו לו על מקומות שראויים לתקציב הבילויים המשופר שלו (והרי זה לא שלא כתבתי – ועוד אכתוב כאן – גם על דוכני פלאפל, שווארמה, סביח ובורקס).
אנחנו בחרנו דווקא הזדמנות אחרת לבקר במקום (לבת הזוג יש ברזומה כבר שלושה-ארבעה ביקורים קודמים. שתיינית שכמותה...), כי לא רק רושפלד מככב כאורח במטבח של הבריקס, אלא גם שיתופי פעולה עם גורמים מוכרים בסצנה הקולינרית בישראל. האורחים של הערב ההוא היו אנשי "אומצה בשוק" קצביית העל שברחוב השומר פינת רחוב (ושוק) הכרמל. משהו על יחסי לבשר: הן הגיל והן טעמי צער בעלי חיים הגבילו מאוד את צריכת הבשר שלי בשנים האחרונות. הגבילו אבל לא חיסלו כליל, כך שדווקא כשאני מחליט לאכול בשר (בעיני תשוקה לבשר אינה רעב אלא מצב נפשי), אני מכוון הכי גבוה שאוכל להרשות לעצמי.
החלום של אנשי "אומצה בשוק", כך הסביר לי אחד הבעלים שנכח באירוע, היא לשנות את הטרמינולוגיה שבה מתנהל השיח על בשר. שנפסיק לדבר על פילה, סינטה או אנטרקוט (כלומר על סוגי נתחים) ונתחיל לדבר על סוגי בקר – משמע הולשטיין, אנגוס וכיו"ב. לך תסביר לו שאני בכלל עוד מהדור שבו הבדילו בעיקר בין "עוף" ל"בקר".
הבה נקדים את המאוחר ואת המנה העיקרית למנות הראשונות, רק כדי לסגור את פינת האורחת בבריקס, אומצה בשוק. הבשר היה נפלא! הנתח שמכונה ניו-יורק (סינטה על העצם. במקרה שלנו של בקר מסוג הולשטיין) נצלה ביד אומן כך שהיה כמעט חרוך מבחוץ, אבל מדיום-ריר מבפנים.
נתח של כ- 600 גרם עלה 408 שקל, תענוג לא זול בכלל, אבל בהתחשב במחירי הבשר האיכותי במסעדות ארצנו ובעונג שהסבה המנה לשני סועדים רעבים – תמורה גדולה לכסף לא קטן.
עכשיו נלך מהאמצע להתחלה, כי הרי באנו לדגום את הבריקס, שבימים כתיקונם יש לו תפריט אחר, גם אם משתנה. פתחנו בשתי מנות: מחמצת של מקס, שאינה אלא לחם עם חמאה וזיתים – כל הרכיבים מעולים והמחיר בהתאם 36 שקל. את הלחם ליווינו בצלחת חריפים, שהתגלתה כלא רעה בכלל וגם לא חריפה מאוד, במחיר צנוע יחסית של 18 שקלים.
שתי המנות כמובן הן מהתפריט הקבוע של הבריקס, ממש כמו סלט העגבניות המקסים שהזמנו, שהתגלה כמיקס של עגבניות שרי ועלי בזיליקום בחומץ בלסאמי מצומצם ושמן זית, מונחות על מה שזיהינו כגבינת מוצרלה טרייה. טעים מאוד, גם אם לא זול, בלשון המעטה: 74 שקל. לצד הסלט הזמנו את אחת המנות האורחות של היום: טרטר אומצה. הטרטר הוגש על חצי עצם שרוקנה מהמח והיה בדיוק כפי שאנחנו אוהבים: קצוץ גס וכמעט שלא מתובל כדי שטעמו של הבשר האיכותי יהיה נוכח בו. המנה הזאת תומחרה ב-71 שקל. שוב, לא זול- אבל מאוד טעים.
את כל הטוב הזה שטפנו פנימה בקרמו מבעבע של ג'ורה (בשורוק, לא בחולם מלא חלילה) שהיה מרענן, טעים ואף מתומחר היטב: 180 שקל לבקבוק. כדי להתכונן למנה העיקרית, טרפנו עוד מנה של כיסוני בקר (71 שקל) שהייתה מופלאה ממש: הבצק שעטף את הקציצות הזעירות והנהדרות היה כמעט לא מורגש והכל הוגש בתוך מעין מרק צח שלא יכולנו להפסיק לגמוע. תענוג גדול.
על העיקרית כבר כתבתי, אבל מאחר שמדובר בכל זאת באקורד סיום של חודש יום הולדת ובבשר באיכות מטורפת שדורשת יין הולם, אספר שליווינו אותה בבקבוק של פשרה: פשרה בין טעמי הקליל ביינות וטעמה הכבד והמורכב יותר. הלכנו על פינו נואר מבורגון. היין היה משובח והמחיר בהתאם 402 שקלים. עוגת טארט טאטן מושלמת (קלילה ולא מתוקה מדי) במחיר מבצע של 29 שקל, חתמה ארוחה נפלאה.
כאמור, התפריט בבריקס משתנה, כך שלא כל מנה שנזכרה כאן תהיה זמינה בכל יום, אל דאגה – יהיו אחרות שלא יפלו ממנה. עוד שמחנו לגלות שלמרות שהמקום הוא בבעלות דרך היין (משפחת שקד שחוללה מהפכה אמיתי לא רק בדרך שבה אנו רוכשים יין בישראל אלא גם בדרך שבה אנו חושבים ומדברים עליו!), לא מדובר בחלון ראווה של החנות הסמוכה, אלא באוסף אקלקטי של יינות שמפגין טעם משובח.
סיווגתי את המקום כיקר – והוא אכן לא זול, אבל זוג שירצה לסור לכאן באחד מימי אמצע השבוע ויסתפק בשתי כוסות יין לסועד וכמה מנות, יוכל לצאת מכאן עם פחות מ-200 שקל לאדם. כלומר, להישאר באנטרי-לבל של מסעדות היוקרה. בדרך הבייתה עיכלנו לא רק את האוכל והיין המשובחים אלא בעיקר את החוויה. שנינו, בוגרים של עשרות (אם לא מאות) ברי יין בישראל ובחו"ל, היינו תמימי דעים: הבריקס בכיכר גבעון – מהמטבח הפתוח ועד למדפי היין המלאים, הוא כיום בר היין הטוב בישראל.
התרעות פיקוד העורף