הטעם מפריז, הנוף לחיפה: הקונדיטוריה הקטנה שעושה בית ספר לכל הגדולות

אוטמזגין בטבעון הוא לא עוד סניף ברשת אלא מוסד מקומי: קונדיטוריה כפרית בלב הפסאז׳, עם קפה בכלי פורצלן, עוגות מוקפדות, לקוחות קבועים ואווירה שמרגישה יותר סלון שכונתי מאשר נקודת מכירה

בתיה גלעדי צילום: ללא
אוטמזגין
אוטמזגין | צילום: בתיה גלעדי
4
גלריה
אוטמזגין
אוטמזגין | צילום: בתיה גלעדי

התפריט כולל את הקלאסיקה של הרשת: מאפים שונים, סהרונים וקרואסונים במילויים שונים, לצד עוגות מגוונות שנפתחות גם בגרסאות ללא סוכר. יש גם מוצרים ללא גלוטן, בהתאם למלאי היומי.  טעמתי סופגנייה עם פחזנית מקורמלת שהרגישה כמו מסיבה בפה. הציפוי מתפצח, הקרם נימוח. 18 שקלים ליחידה. לא זול ולא בטוחה שזה שווה את הקלוריות, אבל זו בהחלט סופגנייה מיוחדת ומענגת, למי שאוהב להשתגע פעם בחג.

אוטמזגין
אוטמזגין | צילום: בתיה גלעדי

טעמתי פרוסה רחבה של עוגת גבינה ב-24 שקל לחתיכה. היא אוורירית, לא מתוקה מדי ולא כבדה, כזו שנמסה בפה ומשאירה תחושה קלילה גם אחרי הפרוסה האחרונה. לקחתי גם הביתה (69 שקל). טעמתי גם פאי פירות, שהיה עשיר ומדויק: תחתית בצק פריך וחמאתי, קרם פטיסייר ומעליו פירות טריים, המשתנים לפי העונה (110 שקל).

קפה הפוך קטן עולה 12 שקל, גדול 14 .  החוויה לא נגמרת בטעם, הקפה והעוגות מוגשים בכלי פורצלן מיוחדים שמכטינגר מייבאת במיוחד. “זה מאוד יקר”, היא אומרת, “אבל אני לא מוכנה לוותר. אני רוצה כלים כמו בצרפת”. בעיניה, זו לא גחמה עיצובית אלא חלק מתפיסה של האטה, תשומת לב לפרטים וחוויית פטיסרי. “שילוט החוצות בטבעון הוא מציורים על גבי שלט עץ, יש צייר שמצייר כאן את השלטים, הכל מתנהל כמו כפר”, מספרת מכטינגר. “אנחנו היינו הראשונים ואנשים מאוד אהבו״.

אוטמזגין
אוטמזגין | צילום: בתיה גלעדי

מעבר לפינה יש ביגה, קונדיטוריית שני, קפה עלמה וקפה עמלי. בכולם יש גם מאפים ועוגות. ״אני בעד תחרות, זה טוב לעסקים, לכולם יש עבודה”, אומרת מכטינגר. לא מזמן רכשה קשת טעמים 70 אחוז מרשת אוטמזגין. “הם מנהלים את זה, דודו בפן המקצועי”, אומרת מכטינגר. “השבוע נפתח סניף בשיכון צמרת בתל אביב. זה כיף להתרחב, זה אומר שעושים דברים נכון. ועדיין, הכל נעשה כאן ידנית. דודו יושב ומעצב, ושף קונדיטור עם צוות משלו מכין הכל אחת אחת”.

אבל היופי האמיתי של המקום הזה נמצא באנשים שמתכנסים בו מדי יום. אפשר לזהות בקלות את הוותיקים, אלה שיש להם שולחן קבוע כמעט בלי שסומן. ברחוב מתחלפות אימהות טריות עם עגלות, פרילנסרים שפותחים לפטופ כאילו זה המשרד הרשמי שלהם, ומבקרים מזדמנים שעוצרים רגע לפני שממשיכים צפונה. זה לא רק קונדיטוריה, אלא מקום של רגעים קטנים. שיחות אקראיות, ברכות שלום שמרגישות אישיות ושירות שמבוסס יותר על זיהוי פנים מאשר על מספר שולחן. בסופו של דבר, זו אולי הסיבה שהמקום נשאר יציב כל כך הרבה זמן,  לא רק בגלל קינוח מסוים, אלא בגלל התחושה הביתית עם  הכלים היפים והתחושה כאילו קפצתם לפריז.

תגיות:
ביקורת מסעדות
/
קריית טבעון
/
קונדטוריה
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף