אז מה הקטע שלנו עם עגלות קפה? האם הן החליפו את בתי הקפה? האם אנחנו פשוט מחפשים טבע? ואולי בכלל מדובר בבריחה ממחויבות: בלי הזמנה, בלי לחכות לחשבון, בלי לשבת יותר מדי זמן - פשוט משלמים וממשיכים הלאה.
עגלה עם קפה באמצע שדה חמניות, חורשת אקליפטוסים או חניון מאולתר של קק״ל (קרן קיימת לישראל). כמה שולחנות מתקפלים, עוגה כללית, אספרסו סביר, ורוח קלילה שמזכירה איזה כיף זה לצאת החוצה.
כך נראו עגלות הקפה הראשונות בישראל: צנועות, כמעט מתנצלות. בתוך פחות מעשור הן הפכו לאחת מתופעות הפנאי הבולטות של הסופ״ש המקומי - כזו שמושכת משפחות, זוגות, רוכבי אופניים ותיירים מזדמנים, ומספקת תחושה של בילוי גם כשנדמה שאין באמת לאן לצאת.
לפי הערכות של גורמים בענף ונתוני רשויות מקומיות, מספר עגלות הקפה הפעילות בישראל חצה בשנים האחרונות את רף ה-400, עם עלייה חדה בעיקר מאז תקופת הקורונה.
ברשויות מסוימות נרשמה קפיצה של עשרות אחוזים בבקשות להיתרים זמניים להפעלת עגלות מזון ניידות - בעיקר בסופי שבוע ובשטחים פתוחים.
בניגוד למה שנהוג לחשוב, קפה על גלגלים אינו המצאה ישראלית. עגלות קפה פועלות כבר שנים בערים גדולות באירופה ובארצות הברית - מניו יורק ועד ברלין - כחלק מתרבות הרחוב: פתרון נייד, זמני, שמאפשר יזמות קטנה וגמישות תפעולית. בישראל, לעומת זאת, הן קיבלו תפקיד אחר לגמרי: לא רק עסק, אלא מענה לצורך. בעיקר לצורך של סוף השבוע.
הגל הראשון של עגלות הקפה המקומיות, בראשית שנות ה-2010, פעל בקנה מידה מצומצם יחסית - יוזמות פרטיות של חקלאים, זוגות צעירים או משפחות שחיפשו מקור הכנסה משלים.
רק בשלב מאוחר יותר התגבשה שפה אחידה יותר: מיתוג מוקפד, תפריט קצר ומדויק, ושימוש מודע באסתטיקה שמכוונת לא פחות לאינסטגרם מאשר לחוויית הקפה עצמה.
במדינות שבהן סוף השבוע הוא זמן פנאי, האפשרויות ברורות: מוזיאונים פתוחים, מרכזי בילוי, אטרקציות לילדים, מסעדות וחנויות. בישראל - שבה חלק גדול מהמרחב הציבורי מושבת בימי שבת, כולל התחבורה הציבורית - נוצר ואקום. לתוך הוואקום הזה זלגו עגלות הקפה.
יש כאן גם תשובה פרקטית הרבה יותר. עבור משפחות, עגלות הקפה הפכו לפתרון כמעט מתבקש לשאלה החוזרת של סוף השבוע: לאן יוצאים עם הילדים?
יש גם סיבה פחות רומנטית, אבל לא פחות משמעותית, להצלחתן: מצבם של אתרי הטבע עצמם. במציאות שבה מרחבים פתוחים רבים בישראל סובלים מהזנחה, לכלוך ומחסור בתשתיות בסיסיות, עגלות הקפה מציעות גרסה מתווכת של ישיבה בטבע - נקייה, מסודרת ונעימה. שולחן יציב, פח אשפה זמין, לעיתים גם שירותים, ובעיקר תחושה שמותר לעצור כאן בלי תסכולים מיותרים.
מעניין לגלות שכמעט כל עגלות הקפה מגישות פחות או יותר את אותו הדבר: לאטה, מאצ׳ה, אייס קפה, פוקצ׳ה או מאפה כלשהו. לא מעצמה גסטרונומית, לא יומרה קולינרית, ולא ניסיון לחדש.
דווקא האחידות הזו מצביעה על עומק הכמיהה - לא לאוכל, אלא לטבע. הקפה הוא תירוץ, לא המוקד. איש לא מגיע בשביל התפריט; כולם מגיעים בשביל הישיבה.
השאלה, אם כן, אינה האם עגלות הקפה הן תופעה חיובית או שלילית, אלא מדוע הן נדרשות מלכתחילה. האם מדובר ביוזמה מבורכת שמרחיבה את המרחב הציבורי ומציעה פתרון זמני - או בעדות נוספת לכך שפתרונות תרבות הפנאי בישראל צומחים מלמטה, בזמן שמדיניות כוללת נותרת מאחור.
ובכל זאת, קשה להתעלם מהעובדה הפשוטה: עגלות הקפה מצליחות בדיוק במקום שבו המדינה מתקשה לספק מענה. הן לא רק טרנד - אלא סימפטום. עגלה בלי סוסה אולי לא אמורה לסחוב מדינה שלמה על גבה, אבל בינתיים - היא עושה עבודה לא רעה בכלל.
התרעות פיקוד העורף