הנה לכם מקום שלא תכננתי לכתוב אודותיו. לא מפני שהוא לא ראוי, חלילה – אין ראוי ממנו, אלא מפני שחששתי שלא יענה על ההגדרה של הפרקים הנוכחיים בסדרת מסעותיי בנתיבי האוכל של ישראל, כלומר – מקומות שכיף לאכול בהם, אבל לא פחות מכך: כיף ללגום בהם.
והנה קרה המקרה ובשתי נסיעות עוקבות לחיפה, אחרי שהיינו כבר שבעים ואף כבר קצת שתויים (הנסיעה, למען הסר ספק, היא ברכבת לבל יטעה מישהו בצירוף המילים "נסיעות" ו"שתויים"), עצרנו במקום המופלא הזה, שהיה כה טעים עד שטרפנו בו כמעט את כל התפריט.
מה לזה ולשתייה? אז זהו – שבפעמיים ההן לגמנו לצד התקרובת שתכף נטעם ביחד, גם יין, אפילו הרבה יין... ואז גילינו גם את תפריט האלכוהול של המקום, כמו למשל העובדה שעד לסוף חודש דצמבר, כלומר – עד לסוף השנה האזרחית, הוא מקיים שיתוף פעולה מקסים עם המזקקה היפואית "מילק אנד האני" ורוקח קוקטיילים מיוחדים שהבסיס האלכוהולי שלהם, מג'ין ועד לוויסקי, הוא מתוצרתה.
תכף נאכל את הפיצה הכי טעימה בישראל, באחריות. טעימה עד כדי כך שיש אנשים שאשכרה עולים על רכבת בסבידור בכדי לרשת בעיר התחתית של חיפה ולפסוע אליה מרחק של עוד כמה דקות ברגל... אבל מאחר שגם לגימה הגונה תהיה תוך כדי, מוטב שאקדים גילוי נאות: אנשי "מילק אנד האני" זיכו אותי בכבוד גדול והיו לחבריי.
אין לי שותפות עסקית עמם, חלילה (להם) אבל יש לי בהחלט פינה חמה בלב למזקקה הזאת ולפועלה הברוך, שהביא לישראל כבר לא מעט כבוד וגאווה (בעיקר עת זכו על בקבוק השרי מסדרת "אלמנטס" בתואר "הסינגל מאלט הטוב בעולם" של וויסקי מגזין, הגביע העולמי של תחרויות הוויסקי, תוך שהם מביסים מהדורות מיוחדות ומיוחסות על קידומות כמו "מק" ו-"גלן"...).
ועכשיו חברים, נאכל פיצה. אני מאוד אוהב פיצה, מכור לבצק, אוהב את המפגש בין טעם הריחן הטרי לטעמי העגבניות, השום, המלח והמוצרלה הנמתחת כמלחמה שיצאה משליטה. אני מעז לומר שאני אוהב כמעט כל פיצה, החל מזו ש"נאפית" על חצי-פיתה בבית (לא תאמינו, אבל עם שמן זית טוב, פרוסות עגבנייה טרייה, שום ומעט צ'ילי, היא יכולה להיות טעימה מאוד, בעיקר אם לוקחים את העסק צעד קדימה ומצרפים לחגיגה מעט זיתי קלמטה מגולענים ופילה אנשובי), דרך הפיצריות המסחריות שיש להן סניפים לרוב ועד לאלה שעברו כבר למחלקת ה"גורמה".
אני גאה לומר שהייתי בין הראשונים לגלות את קסם הטעם של "לה טיגרה" הפלורנטינית (מתמודדת ראויה על התואר "הטובה בישראל") ובכלל, דרכי לאובר-ווייט רצופה מגשים מקרטון: במשך שנים שכן המשרד שלי מעל למה שהיה פעם "פיצה סלייס" ברחוב שינקין, עם תוספות שהיו אז (לפני כמעט 30 שנה) לא שגרתיות כמו אנטיפסטי ובמשך שנים ארוכות עוד יותר, גרתי במרחק צעדים ספורים מהסניף השינקינאי של "עגבנייה".
כל הפיצות נאפות במקום כמובן, בתוך תנור מיוחד שהוא הלב הפועם של המסעדה, אם תשאלו אותי מהו סוד הקסם שהופך את הפיצה הזאת לטעימה ביותר שאכלתי, הרי שהוא טמון בבצק. עד כמה הוא טעים? ובכן, נדמה לי שהייתי טורף אותו גם אם לא היה בסיס לגבינה, רוטב עגבניות ועלי ריחן טרי.
יש לי גם הוכחה לטיעון הזה: מכירים את זה שבמגשי פיצה נשארים כמעט תמיד קצוות לא אכולים, בעיקר מפני שהם לא נושאים כבר רוטב וגבינה? אז זהו: היינו שמונה אנשים בנאופוליטן – ולא נשאר אפילו בדל בצק אחד שלא נאכל עד תום. חכמת ההמונים...
נדיר לראות פיצה ישראלית שמגיעה לאיכויות שכאלה – ובעצם, אודה שנדיר לפגוש רמה שכזאת גם על הדרך הארוכה שבין נפולי ורומא – ועד לניו יורק. מה שמקסים בעיני הוא שממש כמו שיתוף הפעולה עם מילק אנד האני, מזקקה ישראלית באיכות בינלאומית, כך גם תפריט האוכל בכלל והפיצות בפרט של נאופוליטן: לא מנסה לייבא גבינות מיוחדות או שמן זית איטלקי, אלא להפך – נותן את הבמה והכבוד למחלבות בוטיק ישראליות ולשמן זית מקומי. זה מקסים בעיני – וכשזה גם טעים כל כך, זה מחזק את האמונה במטבח ישראלי מקורי. שרשי הפיצה הם אולי באיטליה, אבל איזו פריחה ישראלית יפה יש לה בחיפה!
התרעות פיקוד העורף