בארוד הוא המקום ששום ביקור שלי בירושלים לא יהיה שלם בלעדיו. מדוע? ובכן, זו גם האווירה המיוחדת שמשרה עליו, כבר יותר מ-30 שנה, דניאלה לרר, הבעלים (והצוות שהקימה תחתיה). זה גם ברז הגינס הטוב בעיר, גם האווירה הקסומה של חצר פיינגולד (הכניסה מרחוב יפו 31, דרך פסאז' אבן צר שבו יורדים מרחק של כ-50 מטר) שגורמת לך להרגיש שאין יותר ירושלים מזה, אבל זה בעיקר משהו חמקמק בווייב של המקום, השילוב בין המוזיקה שברקע לפרצופים מסביב שעושה לי את זה, מעביר אפילו תל אביבי קנאי כמוני לזמן ירושלים.
עד כמה אני מחבב את המקום? ובכן, בואו נאמר שכבר אירע יותר מפעם אחת שיזמתי ביקור במוזיאון ישראל, במשחק חוץ של הקבוצה שלי באצטדיון "טדי" – ואפילו, סליחה ומחילה ממורשת ישראל המפוארת – בכותל, רק כדי שתהיה לי סיבה לעבור גם בבארוד.
הוראות אכילה
יש לכם זמן וחשק לעוד? נהדר, כי אין צורך שתסתפקו רק בפסטליקוס, אם אני יכול להעיד על שינוי הדרגתי שבו הבחנתי לאורך למעלה מ-20 השנים שבהן אני משתדל לפקוד את המקום בכל פעם שבה אני בירושלים, הרי זה מעבר הדרגתי מפאב עם תפריט משודרג לביסטרו מעולה.
כלומר, המניירות של בית מרזח נשמרו כאן עם מנות קטנות של זיתים סורים נפלאים, פול מטוגן, חמוצים ועוד נשנושי בר קטנים, כך גם באשר למנות קטנות כמו לבנה ביתית עם סלט (56 שקל), מטיאס (58 שקל), איקרה (33 שקל), כרובית בשום ולימון (56 שקל), פלפל חריף בשום ושמן זית (24 שקל) או אפילו זיתים בשמן זית, פלפלים ושום (18 שקל). למנות הפתיחה האלה הוספנו, לפי המלצת המלצר (הנהדר!) גם מנה של שייטל כבוש בעבודת יד, שהייתה פשוט מענגת.
רוצה לומר, אפשר להסתפק כאן בפתיחים כמרכיבים לארוחה סביב בירה או כוס יין, ועדיין, המנות הגדולות הן אלה שעושות את ההבדל בין הבארוד שהכרתי לזה שאני נהנה להתחבר אליו בכל פעם מחדש.
מנה מופלאה
זוכרים איך בפרק א' של הטקסט הזה ביקשתי מכם לזכור את הפסטליקוס, אם נניח אין לכם יותר מחצי שעה להתענג על הבר? ובכן, אם יש לכם שעה עגולה, כזאת שתספיק למנת פתיחה או שתיים ועיקרית אחת, לכו על הקציצות. סליחה: כדורי בשר ביין ושזיפים (154 שקל). זו לא מנה זולה, אבל כל פרט בה מרגיש מושקע: מהבשר הטחון, דרך הציר המצומצם שאי אפשר להפסיק להתענג עליו ועד הפירה הנהדר. רוצה לומר – אפשר ליהנות מקציצות ביתיות גם בשליש המחיר, אבל אלה של הבארוד עושות לך חשק לכוס יין אדום משובח לצידן.
אם יש לכם שותפים לארוחה, שרוצים לחלוק עמכם עוד מנה עיקרית, הרי שהבחירה שלי תהיה קדירת כבש בגינס (155 שקל). אם תרצו, הומאז' לשפרדס פאי האירי המפורסם, רק שאם האירים היו טועמים את הגרסה הירושלמית למאכל שלהם, אפשר שהם היו שונאים אותנו קצת פחות. בשר טלה שרוכך בבישול ארוך בבירה נארז לתוך בצק שפיצוחו מעלה אדים כהר געש קטן – והתכולה מתחננת ממש לערבב אותה באותו פירה אגדי שהוזכר לעיל.
מאחר שהיינו קבוצה גדולה של סועדים, נעו ההזמנות על הטווח שבין זו ששומרת על כשרות והזמינה סלט עלים ירוקים (56 שקל) כמנה עיקרית ועד לזה שהזמין שרימפס באוזו (127 שקל) – שהיה מפתיע מאוד, יחסית לעובדה שבפעם האחרונה שבה בדקתי במפה, לא ראיתי חוף ים קרוב.
היו עוד מנות (למשל ספייר ריבס נפלאות ברוטב ברביקיו – 174 שקל), אבל אני הייתי כבר כה סחרחר מהמשקאות עד שהתחננתי לחשבון. למרות זאת זכינו לקינוח בדמות יוגורט יווני עם חבושים. מסוג המנות שגם אם באת אליהן מלא עד אפס מקום, חזקה עליך שתאכל אותן עד שישמע קול קרקוש הכפית על דפנות הפנכה.
כמעט שכתבתי שהבארוד הוא שמורת טבע, אבל זה היה עושה עוול למקום הזה, שכן שמורת טבע היא משהו שיש לגדר כדי שיישמר, בעוד שהבארוד נשמר מכוח התחדשות פנימית שהפכה אותו מפאב עם יופי של אוכל לביסטרו, שגם אם לא איבד בדרך את קסם הפאב, אפשר לבוא בשעריו גם אך ורק בשביל האוכל, להזמין בקבוק יין ופשוט ליהנות מארוחה טובה.
התרעות פיקוד העורף