הו, איך ששיפוד מסתובב: חובבי השווארמה זוכרים עדיין את הבאז שליווה את הפתיחה של דוכן השווארמה הזה. "איציק הגדול פותח שווארמה ואגיו", לחשו קרניבורים זה לזה, בהתרגשות של אוהדי נבחרת ארגנטינה לפני ביקור של מסי. להתרגשות ההיא הייתה סיבה: לא רק ש"איציק הגדול" ביפו הוא ממסעדות הבשרים הוותיקות בעיר, כאלה שהעלו את השיפוד הישראלי לדרגת גורמה, עוד כשבשאר חלקי ישראל הוא היה מזוהה בעיקר עם תחנות דלק, הרי שהוא היה גם הראשון להכניס ללקסיקון את המושג "ואגיו".
מהו ואגיו? ובכן מעין חצי הדרך בין ה"אדום" הקלאסי שעליו גדלו חובבי הז'אנר, לקובה-ביף, אותו עגל תפנוקים יפני שמושקה בסאקה ומאזין למוצרט (והחשוב לענייננו: לא ניתן להשגה בישראל).
כמי שמנסה להפחית את צריכת הבשר שלו מטעמי צער בעלי חיים, אני מעדיף שהשבירות שלי יהיו לפחות בסטייל. כלומר, בשר מבחינתי אינו מזון אלא הלך רוח. לפיכך עת גובר עלי היצר, אני משתדל שלא לבזבז אותו על בשר זול אלא על הטופ. במילים אחרות: כבר אכלתי נתחים של ואגיו ב"איציק הגדול" ונהניתי מכל ביס. כך גם באשר לקבב, לפרגיות ושאר הבשרים שמוגשים שם לצד מנות סלטים צבעוניות ומתחדשות מאליהן, שלא לדבר על הלאפה המיוחדת. המחיר יקר באופן יחסי לז'אנר, אבל השירות יעיל מאין כמוהו והסלטים שמוגשים בנדיבות משלימים תמורה הולמת למחירו הגבוה של הבשר.
לוואגיו יש מחיר
בפרפראזה על מה שאמר נפוליאון על השמפניה: "כשאתה מנצח אתה ראוי לה וכשאתה מפסיד אתה זקוק לה", כך אפשר לומר על איציק הגדול, המסעדה ברחוב רזיאל, שרחוקה מרחק של כמה דקות הליכה מאצטדיון בלומפילד – היא טובה לחגוג בה ניצחונות ממש כשם שהיא טובה להתנחם בה אחרי הפסדים.
אז לפני כשלוש וחצי שנים החליט איציק הגדול לקחת את תאוות הוואגיו (בקיצור: "תאווגיו") שלו צעד אחד קדימה ופתח בשדרות ירושלים 2, ממש על הרכבת הקלה, את דוכן השווארמה שלו. מחירי הפתיחה היו מהממים והתבררו כשיטת שיווק לא רעה בכלל: כל העיר, כך נדמה, עמדה בתור ובטור מול השווארמה כדי לראות מה כבר אפשר לשים בפיתה לא גדולה, שיצדיק תג מחיר של 62 שקל.
ובכן, שלוש וחצי שנים אחרי, לפי ביקור בשעה הלא מאוד אטרקטיבית של שלוש וחצי אחר הצהרים ביום ראשון, מתברר שהתור התקצר אמנם, אבל החלל הקטן עדיין מלא יחסית. למרות זאת, אחרי שהות של כחצי שעה במקום וטעימה משני השיפודים (ואגיו והודו, אבל תכף נגיע גם לזה), אפשר לקבוע שפראיירים כנראה מתחלפים: המיקום האטרקטיבי והשם המחייב עושים את שלהם, מבטיחים אך רחוקים מלקיים.
סופר סתם
התחלנו בפיתות עם ואגיו. המחירים דווקא קצת ירדו. כלומר הם לא, אבל לשמור על אותו תג מחיר (כאמור 62 שקלים) מקץ שלוש וחצי שנים, כשהכל מסביב התייקר, הרי שזה כמעט כהוזלה. רוצה לומר, אם פעם הבעיה הייתה בעיקר במחיר, היום היא בכישלון התמורה. הבשר היה יבש ותפל, לא עסיסי, לא מתובל כיאות וחסר את השמנוניות הנדרשת משווארמה ומושגת לרוב באמצעות שומן כבש (בלי קשר לסוג הבשר שממנו מורכב השיפוד), שיכול להפוך אפילו בשר בסיסי כמו הודו למעדן.
עם הפיתות הראשונות לא זכינו אפילו לצלוחיות הצ'יפס והחמוצים שמוגשות כאן כסטנדרט – ואולי כפיצוי על היעדר בר סלטים, כמקובל בז'אנר. זה הכריח אותנו להתרכז בפיתה – וכאמור, להתאכזב מרה. לא שהבשר היה לא טעים או חלילה פגום. זה רק אומר שהוא היה סתמי.
אם כבר לשלם ביוקר על שווארמה, הרי שאחרי מנה דומה ב"מפגש רמב"ם" שבפאתי שוק הכרמל, הייתי מלקק את האצבעות. הוא הדין לגבי מוסד חיפאי ותיק וטוען לכתר השווארמה הישראלי כמו "אמיל", מוטפאק התל אביבי (שמייסדיו עזבו ופתחו מקום אחר באבו-גוש) – ויש עוד דוגמאות רבות, אפילו שווארמה שמש על סניפיה, מנצחת בקלות את הוואגיו המיוחס של איציק הגדול.
המעבר להודו
הייתי כל כך מאוכזב עד שביקשתי לעצמי חוויה מתקנת בדמות שווארמה הודו בבאגט. כאן התמורה כבר סבירה יותר, הן בטעם והן במחיר (כלומר המחיר הוא אותו מחיר, 62 שקל), אבל הכמות, מפאת אורכו של הבאגט, היא נדיבה יותר. הפעם גם הוגשו לנו צ'יפסים וחמוצים, שניהם ברמה טובה של עשייה.
בקבוקים לחיצים של עמבה וטחינה אמנם מפוזרים במתחם, אבל לא בנדיבות רבה מדי, כך שאתה מוכרח לשאול בקבוק משכנך או להשאיל לו את שלך לטובת סקוויז מהיר. מלבד שווארמה יש גם פלאפל למשל, שזה כבר מחשיד ומעורר את הרושם המוצדק שמקור המשיכה העיקרי של המקום הוא המיקום – וכשאתה תופס קהל מזדמן, רצוי שלא תאבד את הצמחונים או את המעצבנים מהזן שמבקש קטשופ עם הצ'יפס, מעשה מחפיר בשווארמה, מצד שני אחרי שהתוודיתי על הבאגט-פטיש לי, מי אני שאטיף מוסר לאחרים?
אודה שקיוויתי לסוף אחר לסדרת סיורי הקולינריה שלי, שכן איציק הגדול הוא מוסד בעיני. כזה שבו תוכל לראות אנשים אמידים אוכלים שיפוד פרגית או קבב לצד בקבוקי יין בעלות של מאות שקלים, שזה בדיוק מה שמסעדה ישראלית צריכה להיות.
יחד עם זאת, אם כבר הגעתם לפינה של שדרות ירושלים ורחוב רזיאל, שער הכניסה ליפו, מוטב שתכניסו את היד מעט יותר עמוק אל הכיס – ושדרגו את הרעב לכיוון המסעדה ולא לדוכן השווארמה שמוכיח בעיקר דבר אחד: ואגיו יכול להיות נהדר כנתח, אבל מאבד את כל חינו כשהוא חג סביב השיפוד ומספק תוצאה יקרה וסתמית כאחד.
התרעות פיקוד העורף