יש מסעדות שמבקשות לפתות את התל-אביבי הציני בתחכום, בקריצה כפולה ובתפריט שנראה כמו עבודת גמר בתרבות חזותית. "SUMO" אינה אחת מהן.
מראש ברור שהמשימה לגרום לתל-אביבי מהסוג המתנשא להגיע לחולון אינה על סדר היום. במקום זה, "סומו" בוחרת בכנות כמעט חתרנית: אוכל טוב, צבעוני, שמח, כזה שלא מתנצל על ההנאה שבו ולא מבקש תרגום בגוף התפריט.
זה מתחיל בשם, "סומו". חזק, ברור, קצת ילדותי - ובדיוק בגלל זה זה עובד. גם התאורה הסגולה בכניסה, שמאירה צמחים כאילו היו חלק מתפאורת מועדון לילה אסייתי, מאותתת: אל תחפשו כאן מינימליזם זן-בודהיסטי. חפשו כיף.
זהו חיבור שלרגע נשמע כמו בדיחה - חולון פוגשת את דובאי - אבל על הצלחת, באופן מפתיע, הוא עובד. הקדאיף מעניק קראנץ' עדין, כמעט אוורירי, שעוטף את הסושי בלי להכביד עליו.
המתיקות המרומזת פוגשת מליחות ואוממי, ויוצרת רגע של "איך לא חשבו על זה קודם". הנאצ'וס רול (72 שקלים) ממשיך את אותו קו מחשבה: יפן פינת מקסיקו, לא כהצהרה תרבותית, אלא כמשחק. פריכות גסה יותר, טעמים חדים ואיזון ביניהם, שמונע גלישה לקריקטורה.
מנה נוספת שממחישה את רוחה של "סומו" היא קונכיית דף אורז עם טרטר טונה (69 שקלים). כאן יש אלמנט תיאטרלי: דף האורז מוגש כיצירת אמנות מקומטת, שאותה צריך לשבור ולערבב עם הכבודה שבתוכה.
זהו משחק בצלחת, רגע שבו הסועד הופך לשותף פעיל. התוצאה היא טעמים עמוקים, ירקות וחלבון, שמתאחדים רק לאחר פעולת השבירה. לא גימיק, חוויה.
הלאה הסטריאוטיפים: המטבח האסייתי של "מיו סושי בר" בגדרה יצירתי - וכשר
בלב גדרה השלווה והמנומנמת פועלת "מיו סושי בר" כמבקשת להכניס קצת צבע למושבה. זה בא לידי ביטוי במנה הבאה שנוחתת על השולחן: סוג'ואו סלק (79 שקלים). קערה של אטריות חיטה סלק - סגולות, כמעט בוהקות, בצבע שמזכיר גלריה לאמנות עכשווית יותר מאשר מסעדה כשרה במושבה. הטעם חד, אדמתי, עם עומק שמגיע מהשילוב הלא מתבקש שבין אווז מעושן לעוף, מרוטב מדויק ומאומץ קולינרי. זו מנה שנוגדת כל סטריאוטיפ - על גדרה, על כשרות ועל זהירות יתר.
המטבח של "מיו", שפועל כבר 13 שנה, מתנהל כמכונה יפנית משומנת: קטן, יעיל ונטול רעש מיותר. מאחוריו עומד היום קובי פאר, בן 31, שצמח בעולם האוכל כנער, וב-2017 נעשה שותף במקום. מאז הוא מוביל קו ברור: אסייתי, כשר, אבל לא מתפשר. לא על חומרי גלם, לא על צבע, לא על טעם. הקו הזה ממשיך בגרין קיוטו (69 שקלים), מנה ירוקה, כמעט מונוכרומטית, של אטריות חיטה ותרד, ברוקולי, קארי ירוק, נענע, באק צ'וי ועשבים רעננים. זו מנה שקטה יותר מהסוג'ואו, אבל חכמה לא פחות: רכות מול פריכות, ירק מול אוממי, ואיזון שמוכיח שהמטבח כאן יודע גם לעצור, לא רק לבעוט.
באופן מפתיע, התעלפנו מהקינוח, ולא רק מפני שהוא פרווה: באו סוויט (37 שקלים) הן ארבע מיני-לחמניות, סוג של מיני-סופגניות, במילוי שוקולד או חלווה, עם פקאן מסוכר ורטבים מתוקים. הן היו בול בפוני, סיומת נפלאה לארוחה אסייתית כיפית במיוחד.
"מיו" היא הוכחה לכך שאפשר לייצר מטבח אסייתי עז, מדויק, כשר ויצירתי גם מחוץ לתל אביב - ואולי דווקא שם. זה מקום שחי על עקביות, על צוות ועל חזון שמביט קדימה בלי לוותר על הרמה.
התרעות פיקוד העורף