לפני כחצי שנה נפתח מחדש מישקה קפה ודיינר בכניסה לקיבוץ יפעת, בתוך מתחם תחנת הדלק פז. מי שעובר כאן בקביעות אולי לא שם לב שהחליפו שלט ולא תמיד מבין שמדובר ביותר מזה. במשך 17 שנה פעל במקום סניף של קפה קפה, רשת עם תפריט אחיד וחוויה צפויה. הפרידה מהרשת והמעבר לפעילות עצמאית סימנו שינוי כיוון ברור: פחות אחידות, יותר זהות מקומית, ויותר שליטה בפרטים הקטנים של מה שמגיע לצלחת.
כבר בכניסה מורגש הניתוק מהדרך. עם הגב לתחנת הדלק והפנים החוצה, נפתח הדק אל שדות העמק שמול המקום. הנוף הפתוח עושה את שלו, ומצליח לרכך גם לוקשיין שנמצא לצד תחנת דלק. בפנים מחכה חלל חמים ולא מתאמץ, עם ישיבה פנימית נעימה ודק חיצוני סגור וחמים. אין כאן דרמה עיצובית או ניסיון להרשים בכוח. זה מקום שמאפשר לשבת, להישאר, להעביר את הזמן בהרהורים מול השדות הירוקים.
העיצוב במישקה מאופק ומדויק, כזה שמשרת את הישיבה והאוכל ולא מתחרה בהם. החלל בהיר ופתוח, עם רצפת עץ, שולחנות פשוטים, כיסאות בגוונים טבעיים ותאורה חמה. מאווררי התקרה, מדפי הנוי והצמחייה מוסיפים תחושת זרימה ונינוחות. זה עיצוב מתוכנן היטב, שמתאים גם לישיבה קצרה וגם לבראנץ׳ ארוך, בלי רעש ויזואלי ובלי הצהרות מיותרות.
הקצב של המקום
התפריט של מישקה רחב וכולל גם מנות עיקריות, מסלמון ועד המבורגר, פסטות, כריכים וסלטים. אבל אנחנו בחרנו להתמקד בלב האמיתי של המקום: הבראנץ׳, שמוגש כאן לאורך כל היום. הבראנץ' הזה הוא לא רק עניין של נוחות. במקום להכתיב ללקוח מתי מותר להזמין מה, מישקה בוחר להשאיר את ההחלטה בידיים שלו. זו בחירה שמורגשת בשטח, ומדברת במיוחד לקהל של מטיילים ותושבי העמק, כאלה שלא תמיד מסתדרים עם חלוקה נוקשה בין בוקר לצהרים.
ארוחת הבוקר ליחיד, במחיר 75 שקלים, טעימה ומבוצעת היטב, אך היא נותרת בגבולות המוכר והסטנדרטי. ההפתעה האמיתית מגיעה בהמשך. במחיר הזה מקבלים ביצים לבחירה או מקושקשת טופו, סלסלת לחמים נדיבה, חמאה, קונפיטורת תאנים, פסטו, צזיקי, גבינת שמנת וטחינה, לצד סלט ירקות טריים ומשקה לבחירה. זו ארוחה מסודרת ונדיבה שעושה את העבודה, אבל לא שם מתחיל הסיפור של מישקה.
הביצוע מדויק
שקשוקת הבית, ב־68 שקלים, מגיעה כשלב הבא: תבשיל עגבניות צלויות עם בצל, שום וגמבה, מוגש עם סלט ירקות טריים, טחינה, לאבנה וחלה. גם כאן אפשר להחליף את הביצים בטופו, בלי שהמנה תאבד מהאיזון שלה. זו שקשוקה פשוטה, נקייה, כזו שמבינה את הז’אנר ולא מנסה להמציא אותו מחדש.
לצד אלה מופיעות לביבות המנגולד, הבורגול והמוצרלה (57 שקלים), אפויות בתנור אבן, שמגיעות קלילות ומרעננות, לא שומניות ולא כבדות, עם מרקם שמרגיש ביתי ולא תעשייתי. גם הסלטים לא משמשים כאן כקישוט: הם עשירים, נדיבים, עם ירקות טריים ותיבול מאוזן, ומרגישים כחלק אינטגרלי מהארוחה ולא כנספח.
בגזרת הקינוחים נשמר אותו קו מאופק. פרנץ׳ טוסט עם פירות העונה (אנחנו קיבלנו עם תותים) ומסקרפונה מוקצף, עוגת גבינה אפויה עם פירות יער ופאי פקאן טבעוני עם סורבה קוקוס. קינוחים טובים שסוגרים ארוחה בצורה מדויקת.
מבחינת מחירים, מישקה לא מנסה לתמחר זול אבל התמחור שקול והוגן, כזה שמכוון לקהל קבוע ולא לארוחה חד־פעמית. חצי שנה אחרי הפתיחה, מישקה כבר עומד בפני עצמו. לא “המקום שהיה פעם קפה קפה”, אלא דיינר ארצישראלי בקיבוץ יפעת, שיודע מי הוא, למי הוא מבשל, ונותן לבראנץ׳ לעשות את שלו, כל היום. הביקור הראשון משאיר תחושה ברורה שיש למה לחזור. ואנחנו נחזור.
התרעות פיקוד העורף