בבחירות הבאות אצביע למפלגה שתחרוט על דגלה חוק חדש: אין להגיש מנות בשלשות. כשזוג מתיישב ליד שולחן ומוגשת לו צלחת ובה שלוש יחידות, השלישית תמיד תגרום למריבה קטנה או להתקרבנות קלה: "לא, אתה תיקח"; "לא, את, אני כבר אוכל בבית". זה בדיוק מה שחשנו כשקיבלנו את שלישיית הפאני פורי המצוינת במסעדת "Japon".
למה אי אפשר להגיש מנות בזוגות? פאני פורי אינה מנה שאפשר לחלוק. נגסת - נסעת. מזל שהראש היהודי ממציא לנו פטנטים. פתרון מצאנו בכך שהזמנו שלישייה נוספת.
"Japon", מסעדת מלון סטאי ביפו, אינה מסעדה אסיאתית שמתחנפת לטעם המקומי. זו מסעדה שמבינה יוקרה - לא דרך רעש וראווה אלא דרך דיוק. המטבח בונה סושי כיצירה: שכבות, מרקמים, משחקי טמפרטורה - הכל עטוף באסתטיקה מאופקת.
הפתיחה, כאמור, היא פאני פורי סביצ’ה (119 שקלים לשלוש יחידות, מחיר שיא). פירוש המילה פאני בהינדית הוא מים, ופורי הוא בצק. כדורי הבצק החלולים ממולאים כאן בסלמון מתובל בעדינות עם אבוקדו, נגיעת שומשום קלוי ואיולי יוזו. זו מנה קטנה בממדים, גדולה ברעיון: התפצחות ראשונה, רכות מיד אחריה וחמיצות שמנקה את החך לקראת ההמשך.
משם עברנו לדרגון רול (109 שקלים לעשר יחידות), שנראה כמנה מלכותית: בפנים סלמון וטונה אדומה, מחוברים כמו חברים טובים ששחו יחד באותו הים (לא ממש), בחוץ אבוקדו ומעל טוביקו אדום - ביצי דגים מעופפים. ואכן, עפנו על המנה: עשירה, מרשימה, כל ביס בה מתוזמן: שומן הדג, הקרמיות של האבוקדו והחריפות המרוסנת עובדים יחד בלי להשתלט זה על זה. לצידה המלצר המליץ על סושי עם סלמון אפוי, וכך נבחר שף רול (במחיר זהה) - סלמון מתקתק על הגריל עם אבוקדו ובטטה, ובחוץ סלמון צרוב וטריאקי, מנה שכיף לחלוק.
"Japon" היא מקום של הנהון שקט. מי שמבין סושי, ירגיש שמכבדים כאן את הידע שלו. המחירים ממקמים אותה בליגה הגבוהה. אבל היי, יש יקרות יותר.
מיזוג תרבויות
הדיינר ביפו נותן תחושה של פיסת ניו יורק שנחתה ברחוב יפת, עם נשמה עמאנית. פתחנו בשווארמה ענתר (45 שקלים). השם אולי נשמע כמו מנת רחוב טיפוסית, אבל הביצוע הוא הומאז’ לטכניקה הירדנית המוקפדת. חזה העוף נפרס בדיוק הנכון, שומר על עסיסיות פנימית, כשהתיבול הים-תיכוני העדין לא משתלט על הטעם הבשרי. בניגוד לשווארמה המקומית הגנרית, כאן יש עומק של תבלינים שמזכיר את השווקים של רבת עמון בתוך פיתה דרוזית.
המנה השנייה, אסאדו אימפוסיבל (58 שקלים), היא השיא של המיזוג התרבותי הזה. מדובר בלחמניית המבורגר אמריקאית שבתוכה אסאדו מפורק ומעושן שמצליח להיות אמריקאי למהדרין בשיטת הבישול הארוכה שלו, אך התיבול והתוספות מעניקים לו אופי אחר לגמרי. הרוקט והבצל הסגול נותנים את הקיק הרענן, אבל רוטב הפלפלים ואיולי החרדל הם אלה שקושרים הכל יחד. הבשר פשוט נמס בפה, והחיבור בין העשן של האסאדו למלפפון החמוץ יוצר ביס מוכר אך מפתיע בו-זמנית.
בונוס קטן: העובדה שבשישי (עד סוף פברואר) מקבלים כנפיים במתנה בהזמנת מנה עיקרית, עם רטבים כמו איולי דבש או פלפל קאיין, רק מחזקת את התחושה שפאדי יעיש יודע בדיוק מה הקהל הישראלי אוהב: שפע, איכות וסיפור טוב. זו לא עוד המבורגרייה, אלא הוכחה שכששף עם שורשים עמוקים מחליט להשתעשע עם Street Food, התוצאה היא חגיגה של טעמים בשתי שפות.
התרעות פיקוד העורף