אני באופן אישי חשבתי שנחמד להשתעשע ברעיון שמא היא נקראת כך על שם ה"צינגלה" בעגה הישנה, שנקראה "ירושלמית" ותיארה, ובכן... כבר הבנתם לבד. יהיה אשר יהיה מקור השם, אותה "ירושלמית" התחבבה על התל-אביבים עד כדי כך שלא נותר לנו אלא לברר הכצעקתה.
נפתח באסתטיקה המנצחת של המקום: בר שבקצהו גריל שנגלה לעין כל רואה מאחורי מחיצת זכוכית - והכול נקי ויפה ומואר בניגוד לכל דעה קדומה שיכולה להיות למאן דהו על אוכל רחוב.
למה לא פיתה?
גם התפריט מצומצם אך מדויק: קבב עגלה, קבב ים, נקניקיות מרגז ועוד מנה או שתיים, ביניהן גם סטייק כרובית לצמחונים, מה שכבר מעיד קצת על אופי המקום, שמכוון הן לטרנדיות העכשווית של מנות הגריל המשודרגות והן לטרנד הצמחונות.
גם השירות הוא קשוב ומנומס על גבול הלבבי - לבבי היפסטרי כזה, פחות עממי: כזה שיכבד אותך במאור פנים עם ההזמנה, אבל לא יקרא לך "חיים" או "נשמה" ולא יתבע לדעת "איך היה לך?" - גישה שאני מכבד, שלא לומר מוקיר.
אפילו החלוקה של המנות נחמדה: חצי מנה ב-24 שקל, מנה ב-45 שקל, מגש (צלחת) ב-50 שקל. המחיר (ביחס למנה בשרית מושקעת) סביר וההגשה נעימה מאוד. המגש למשל מורכב מכל מה שנכנס לפיתה, כולל הפיתה עצמה, אבל מפורק ומופרד. קונספט נחמד מאוד. יש גם עמדה לחמוצים, כמקובל בז'אנר, מרחב ישיבה פנימי קטן, על שרפרפי עץ גבוהים ומשהו כמו שלושה-ארבעה שולחנות סטנדרטיים בחוץ.
כאן עשינו שתי טעויות של מתחילים: בחרנו לשבת בחוץ, מה שהתגלה - למרות מזג האוויר הנעים - כפרוץ לרוח שכמעט העיפה את המגשים שלנו (ואת פחיות השתייה הריקות).
הטעות השנייה הייתה שלא הזמנו פיתה. תאמרו שכל המרכיבים (שוב, כולל הפיתה) נמצאים במגש - ונהיה הראשונים להסכים. אבל - וזה אבל גדול: בפיתה יש דחיסות של כל המרכיבים שמייצרת טקסטורה, במיוחד כשמדובר בבשרים סופגי טעמים כמו הקבב (הן הבשרי והן הימי). כך אירע שלמרות שהתפנקתי במגשים, קינאתי בשכניי (ככל הנראה מנוסים ממני) שאחזו פיתה עסיסית בשתי ידיים וצללו לתוכה בהנאה.
לא מאה
אם כל אלה בצד של ה"כן", למה נשמעתי מסויג מעט עד לפני כמה פסקאות? כי למרות הטריות, הניקיון, השירות האדיב ואפילו הטעם, משהו חסר לי בכל זאת עדי להפוך ציון גבוה של 85 ל-100 מושלם.
הוא הדין באשר לקבב-ים שהוגש עם רוטב יוגורט ושיווע לצ'ילי או למשהו שיחלץ ממנו את טעם הים ויגרום לי להיות בטוח שלא מדובר בנתח מופשר. גם נקניקיות המרגז, מנה שאמורה להיות חריפה מטבעה, היו חצי הדרך בין מרוקו לאשכנז (ויכול בהחלט להיות שזו הייתה הכוונה).
אם תרצו, אז בצד החובה אפשר למנות כאן וייב של מסעדה הודית בלונדון של שנות ה-80 וה-90: מותאם מדי לחיך המקומי, נגיש מדי, מנסה להתחבב במקום לנשוך נשיכה קלה.
אפשר שמה שאני זיהיתי כחיסרון הוא ברכה בעיני מישהו אחר, למשל מי שאינו אוהב אוכל מתובל וחריף. לגיטימי כמובן, אבל מיפו אני מצפה לחוויה פחות סטרילית.
הכוכבית הזאת קיימת, אבל לא היה בה מכדי להעיב על שמחת הביקור. מתוך הבנה שעוצמת הרוחות ברחוב עולי ציון אינה קשורה להתנהלות המקום, הרי שאם מה שיש לי להגיד לחובת דוכן אוכל נעים להפליא הוא שהיה חסר לי תבלין חריף (אפילו כאופציה), סימן שכל היתר היה טוב מאוד.
אני חייב להסיר את הכובע בפני התור שהחל להשתרך מול עמדת ההזמנות ככל שנקפו הדקות. גם מפני שתמיד כיף לראות עסק צעיר - ועוד בתחום כה בעייתי - שמצליח לעבוד יפה, אבל גם מפני שהבנתי שאני חייב להביא בחשבון שאותו מטבח שאמור להשתרע מצפון אפריקה ועד לבלקן לקח כאן בכוונה עוד צעד אחד מערבה. אולי זו הדרך לליבן של חבורות שבקרבן יימצא לפחות אחד שיבחר בכרובית.
התרעות פיקוד העורף