כל "פודי" יודע שאחד הסודות הבלתי-מפוענחים בנוף הקולינארי בישראל הוא היעדרה של סצנה מקסיקנית. כלומר, יש כמה מסעדות (ע"ע "מזקל" הפלורנטינית המצליחה והוותיקה) ומזללות שהביאו את הגל המקסיקני עד לארצנו, אבל הידידות הזאת מעולם לא התפתחה לרומן לוהט ברוח העדנה שזכו לה כאן מטבחים אחרים, חלקם אקזוטיים עוד יותר.

תעלומת המטבח המקסיקני 
לכאורה האוכל המקסיקני היה אמור להיות חברו הטוב של הישראלי, על שום מרכיביו: חריפות, חמיצות, דחיסה של כמה מרכיבים לתוך מעטפת בצקית, שילוב של ירק עם קטניות ובעיקר התאמה למזג אוויר חם. פה ושם תפסו כמה משקאות: בשנות השמונים היה קשה להיכנס לבר בישראל בלי לשמוע רעשי "הקפצה" של טקילה, בשנות התשעים למדנו להכיר את המרגריטה (אם כי למרבה הצער בעיקר בגרסה הקפואה שלה שהעלימה מרכיב אלכוהולי דמוי-טקילה בעזרת מרקם קפוא והמון סוכר) ובשנים האחרונות, עם העלייה בקרנו של המיקסולוג העברי, למדנו להכיר מקרוב גם כמה סוגי טקילה ואף את המזקל. רק ששום טרנד מקסיקני, אלכוהולי וקולינארי, לא היה סוחף דיו בכדי להכות כאן שורשים. הסבר אפשרי לתופעה הוא דווקא הדמיון שהיה לאוכל המקסיקני לרועץ: החריף דומה אך שונה, החמיצות מקורה לרוב בליים ולא בלימון, הקטנייה היא שעועית שחורה ולא חומוס... ולכן אולי קשה לנו לקבל וריאציה זרה על נושא מוכר.

לעולם בעקבות השמש
ברחבי העולם, הצליחה הרוח המקסיקנית מעט יותר, לא רק בדמות דוכני טאקו או מסעדות בסגנון סנטה-פה: כשגרתי בסידני, אוסטרליה, בתחילת שנות התשעים, למדתי להכיר סוג חדש של בירה שהייתה נחלתם של השתיינים המתוחכמים: בירה צהבהבה שלתוך פיית הבקבוק שלה דחפו פלח ליים. הטוויסט הקטן הזה בעלילה, שהוסיף חמיצות מרעננת לבירה שנראתה לי מעט דלוחה, הפך אותה ללהיט: קורונה, ביחד עם סוגי טקילה אייקוניים כמו "קווארבו" למשל, הפכה לשגרירה מצליחה מאוד של מדף המשקאות המקסיקני. הגימיק עם פלח הליים – או הלימון במקומותינו – הפך את קורונה-הבירה לטרנד עולמי שתפס בעיקר בקרב גולשים ובמקומות חמים.

''סמוך על סול'': יח''ץ (צילום: יח''צ)''סמוך על סול'': יח''ץ (צילום: יח''צ)


זה אולי הזמן לומר שלא מדובר בבירה גדולה. גם חובביה לא יטענו שהיא "טעימה" במובן הקלאסי, אלא רק שהיא קלה לשתייה, מרווה, לא מעיקה – כלומר, היא לא הייתה למותג שאוהבים אותו בזכות מה שהוא אלא בעיקר בזכות מה שהוא לא. ואולי בישראל, מן הראוי להוסיף לרשימת "הלאווים החיוביים", גם "לא יקר", שכן התמחור הפך לשחקן מרכזי בהצלחה של קורונה בישראל, למרות שחובבי בירה רבים סולדים מהסגנו הלא מחייב, עלי להודות שאני דווקא אוהב את הגישה הזאת, לאמור: "לא באתי להפריע אלא להשתלב. אני לא צריכה שידברו עלי ושינתחו את הטעם שלי, אלא להיות בסך הכל חוויה מרעננת בחום הקיץ. אוהבים בירות מיוחדות? נפלא, שמרו אותן לינואר".
 
לעולם בעקבות השקל 
בחזרה לסוגיית המחיר, שבלעדיה אי אפשר להסביר את ההצלחה היחסית של קורונה בישראל בעת האחרונה. יבוא מקביל הציף את השוק בשישיות קורונה במחירים נמוכים מאוד והפך אותה לאחד המותגים הזולים בשוק. הישראלים, שאוהבים לקבל כמה שיותר בכמה שפחות, עפו על השילוב בין בקבוק מעט גדול יותר (355 מ"ל לעומת 330 מ"ל בבקבוק "רגיל") במחיר מעט נמוך יותר. בניגוד לכל מני כותרות שאין להגדירן אלא כ- "פייק ניוז", לא חלה נסיגה של ממש במכירות קורונה-הבירה בימי קורונה-הנגיף. אם כבר להיפך: המותג זכה ללא מעט "ממים" שחשפו אותו לקהל חדש. ההצלחה בישראל דחפה את המתחרה הגדול שלה, "סול", מותג מקסיקני ותיק ששייך לתשלובת היינקן, להחליט שהוא עושה עלייה לישראל דווקא בתקופה מאתגרת כל כך. אם תרצו, סול נלחמת בקורונה ביותר מחזית אחת.
בירה סול  (צילום: Sell360pro)בירה סול (צילום: Sell360pro)


מפתח סול
סול נולדה תחת השם "אל סול" כלומר – השמש, ובמשך השנים ויתרה על הא הידיעה, אבל לא על הקרב מול קורונה, שאותה היא מזכירה מאוד במאפייניה: יש בה 4.5% אלכוהול (זהה לקורונה), שממקמים אותה בקצה הקל של הלאגר. הערך הקלורי שלה הוא נמוך יחסית, 40 קלוריות ל-100 מ"ל (בקורונה 42), היא קיימת מאז שלהי המאה ה-19 ונמכרת כבר ב-80 מדינות מסביב לעולם. צבעה זהה לחלוטין לזה של הקורונה ולמעשה ניתן לומר שמי שיקלף את התוויות מעל שתי המתחרות ממקסיקו, לא יוכל להבדיל בין בקבוק לבקבוק. אך האם יש הבדל בטעם?

סול Vs קורונה
כדי לענות על השאלה הזאת איתרנו שגרירה מוצלחת אחרת של מזון מקסיקני, מסעדת טקאריה ברחוב לבונטין הקם לתחייה בתל אביב (שלמרבה הצער אינה מוכרת בירה מקסיקנית) והזמנו ממנה כמעט את כל תפריט הבוריטו עם כל סוגי הרטבים. גם צוות הטועמים היה מגוון וכלל חובבי אלכוהול בדרגות שונות ובטווח גילאים רחב. על השולחן העמדנו את שתי הבירות ומזגנו אותן לכוסות זהות. אם הבקבוק מסגיר מעט מאוד הבדלים, אזי כשהיא בכוס, מיטשטשים אלה אפילו יותר. לפעמים היינו צריכים ללגום פעמיים מאותה הכוס כדי לוודא את זהות הבירה שבתוכה.

והמנצחת היא: 
דווקא כשהיה נדמה שהדרבי המקסיקני הזה עומד להסתיים בתיקו, חשנו בכל זאת בהבדל קל: כאשר הבירה איבדה מעט את הקרירות והתחממה קלות, נפתחו בסול טעמים קצת יותר נעימים של שמרים, מאלט ואפילו נגיעות של תירס (שאכן קיים במתכון). שוב – מדובר בטעמים קרובים מאוד לאלה של הקורונה, וייתכן ששתייה אגבית בטמפרטורה קרה תצמצם את ההבדלים עוד יותר, אבל אם היה עלי להכריע בין השתיים על חוף הים בעת חופשה לטינית לוהטת (או מה שסביר יותר במקרה שלי: לצד מאכל מתובל בצ'יפוטלה), הייתי מכריז על סול כמנצחת, אם כי בנקודות שיפוט ולא בנוק אאוט מכריע.

במילים אחרות: לסול יש את כל הכלים כדי להתחרות בהצלחה בקורונה. היא כמעט זהה במאפייניה, אולי מעט מוצלחת יותר -ומאחר שהיא ממילא אינה נאבקת על חיבתם של "המבינים" אלא בסך הכל מבקשת הזמנה למסיבות החוף של הקיץ, אפשר בהחלט שהיא תהיה אחת ההפתעות של תקופת "פוסט-קורונה", תרתי משמע.