כמו שאני מקווה ששמתם לב, כמו בכל שנה, בתקופת החגים, טעמנו כאן לא מעט יין מקומי ומיובא. אחת המסקנות שעלו מהטעימות הללו, היא שקשה מאוד למצוא היום על המדף הישראלי יינות רעים. לא תהיה לכם בעיה למצוא יינות שאינם לטעמכם, אבל רוב הסיכויים שהם יהיו תקינים, איכותיים וניתנים לשתייה. אם זה נראה לכם מובן מאליו, זה רק בגלל שלא הייתם כאן או שאתם לא זוכרים איך נראו הטעימות הללו לפני עשור או יותר. ואיך נראו הפרצופים של הטועמים. מסקנה נוספת היא איכות היינות המיובאים שמגיעים לכאן. בעיקר הודות לפעילותם של יבואנים עצמאים, שמביאים לכאן יופי של מוצרים בעלויות נמוכות במיוחד, בהשוואה למוצרים המקומיים.

החדשות הטובות. ואלה שפחות 
אז מצד אחד היינות הישראליים השתפרו משמעותית בכל רמות המחיר, שזה משמח. מצד שני הם עדיין עולים הרבה יותר מיינות מיובאים באיכויות דומות, שזה כבר טיפה מאתגר. אני מכיר יותר מאדם אחד שמת לפרגן לתעשייה המקומית, אבל מרגיש כי היינות הגדולים שלה יקרים מדי. בנוסף ברור לו שגם ברמות המחיר בסיסיות, הוא יכול לקבל מגוון עצום של יינות מיובאים, שבחלק מהמקרים גם יתנו תמורה טובה יותר לכסף. בסופו של דבר, מה שיגרום לאנשים להעדיף יינות כאלה על אחרים, אפילו לשלם עליהם קצת יותר, הוא הייחוד שלהם. וכאן, יוסטון, אני חושש שיש לנו בעיה קטנה.
 
וואלה אופי 
שנים של עשיית יין כמו שעושים בעולם עלו יפה. באמת. עושים כאן יינות אמריקאיים, שממש מזכירים יינות אמריקאיים, יינות בורדולזיים שממש מזכירים את צרפת, ויינות בסגנון עמק הרון, טוב נראה לי שהבנתם את הרעיון. אבל את מספר היצרנים שעושים יינות עם אופי ישראלי ייחודי, אפשר לספור על אצבעות של יד וחצי. אני לא מדבר כאן על זנים ולא על סגנון עשייה. עם כל הכבוד לתחנות בדרך, מה שרלוונטי למקומיות, הוא התוצאה הסופי,  ואם היא תהיה דומה לאלפי תוצאות סופיות אחרות, הזולה מביניהן תנצח. אגב, כמו שזה נראה כרגע, רוב הסיכויים שהיא לא תגיע מישראל.

ערן גולדווסר, יקב יתיר  (צילום: יח''צ)ערן גולדווסר, יקב יתיר (צילום: יח''צ)

ארץ קשוחה 
את אחד היצרנים שבתוצאות הסופיות שלו תמיד יהיה משהו מקומי ייחודי, אין צורך להציג. יקב יתיר שהוקם בשנת 2000 בלב ליבו של יער יתיר,  זכה כבר בלא מעט מדליות וציונים לשבח בתחרויות בארץ ובעולם, בין השאר בגלל שהוא שונה מהאחרים. עכשיו תגידו שזו לא חוכמה. שמיקום הכרמים שלו בגובה רב, על גבול המדבר, שונה כל כך משאר אזורי הגידול בישראל, מאפשר יצירה של אופי ייחודי. אני אגיד שאתם צודקים, אבל יחסית לעולם המערבי, ישראל כולה היא ארץ קשוחה על גבול המדבר, לא? וגם גובה לא חסר לנו באזורים מסוימים. את כל היינות בארץ לא עושים מהחומר של יתיר, פשוט כי אי אפשר. אבל לשאוף לשם, נראה קצת יותר מציאותי מאשר לנסות להיות אירופה. שני היינות החדשים של היקב, מדגימים את הנקודה הזו לא רע בכלל.
 
יתיר, הר עמשא אדום 2017
בבציר 2017, הורכב היין, מקברנה סוביניון, סירה, פטי ורדו, מלבק וטנאט, יש לו ריחות של פירות אדומים בשלים, עשן, תבלינים ים תיכוניים, טעמים פירותיים בשלים שנתמכים בחמיצות טובה, מרקם חלקלק וסיומת מחוספסת. הבשלות המאוד מסוימת של הפרי והתיבול הייחודי הופכים אותו לאחד היינות המעניינים והמהנים ביותר שתוכלו להשיג במחיר הזה: המחיר: 100 שקלים.

 יתיר, פטי ורדו 2017
פטי ורדו, הוא לא הזן הראשון שעולה על הדעת כשחושבים על יין זני, אבל ביתיר, עם תוספות קלות של קברנה פרנק ומרלו, יש לו אופי פרחוני עם נגיעות של עשבי תיבול ותבלינים, טעמי פרי אדום בשל, מבנה מוצק וסיומת קשיחה. יין לא שגרתי, מזן לא שגרתי. חבל שלא עושים כאן יותר כאלה. המחיר: 140 שקלים

יתיר, הר עמשא אדום, פטי ורדו 2017 (צילום: איל קרן)יתיר, הר עמשא אדום, פטי ורדו 2017 (צילום: איל קרן)