נמאס לי לשבת בבית. נמאס לי לבהות בחלון ולפנטז שזו מרפסת. נמאס לי אפילו מדרינק הספסלים השכונתי. אם יש משהו שהסגר השני הזה הצליח לעשות, בניגוד לסגר הראשון, הוא להוציא את העצבים מכולנו. אם פעם שתינו כדי לשכוח, היום אנחנו שותים כדי לנסות ולהירגע. ובכל זאת, אין מנוס בימים טרופים אלה להשתמש בתותחים הכבדים ולהפסיק לשמור בקבוקים יקרים מהדיוטי פרי לאירועים מיוחדים. העכשיו הוא האירוע המיוחד לו חיכינו. לא הצעת נישואין, לא יום הולדת, לא מסיבה לכבוד פרויקט חדש. זה הזמן לחגוג את שארית חיינו עם האלכוהול הכי יקר שיש בסביבה.
 
לומדת מטעויות 
לפני כמה שבועות הייתי בסדנת וויסקי נשית שארגן חבר טוב. כמה בנות סופר מקסימות, שלושה בקבוקי מקאלן ואוכל משובח. מניחה שאז הבנתי בפעם הראשונה מה יש בנוזל הזה שמשגע כל כך את הגברים. האמת, אני מניחה שהייתי צריכה את ההדרכה הזו כדי להבין את שלל הטעויות שעשיתי עד היום בשתיית וויסקי. כמו בכל דבר חדש שאני מגלה, התחלתי לפתח סימני התמכרות. קבעתי  עם חברים ערב וויסקי נוסף ואפילו דרבנתי את טל חוטינר שלנו להזמין אותי ליום עבודה במזקקת מילק אנד האני, עד שנסגרה עלינו המדינה והכל נדחה.

תפריט מקאלן בפופינה  (צילום: דניאל לילה)תפריט מקאלן בפופינה (צילום: דניאל לילה)

חלומות מפלסטיק 
עזבו את העובדה שהגבילו את ההפגנות ובכלל את טווח התנועה לקילומטר אחד (היי, פעם זה היה רק מאה מטר!), לפחות אפשר עדיין לתפוס איזו פינה שקטה על ספסל (פעם לא נתנו!) ולשתות במעטה של "הפוגה באמצע כושר". אז באחד הימים היותר מחורבנים של השבוע, אלה שבין כסה לעשור, בין טווח ה-1000 לטווח ה-200 מטר, בין איומים על סגר הדוק יותר לבין חנק מנטלי, נעלתי נעלי ספורט ויצאתי לפגוש חברה שגרה בקצה השני של העיר. היא אמרה שהיא מביאה וויסקי מוסלק בתוך בקבוק פלסטיק כאילו אנחנו בתקופת היובש, ושנתמודד עם ההשלכות של טעמי הלוואי, כי אחרי הכול, וויסקי זה וויסקי.

וויסקי על החוף (צילום: טליה לוין)וויסקי על החוף (צילום: טליה לוין)

 שחרור ומתיחות 
על הטיילת העמוסה באנשים מיוזעים, תפסנו מקום הרחק מהצ'קלקות של הפקחים ועשינו את עצמנו נמתחות כמו ב"שעת כושר". אחרי כמה סיבובי ראש בסגנון חיה הלפרין, הבנתי שזה הזמן לפתוח את הסינגלטון 12, סינגל מאלט חמוד מאד (ששרף לי את הוושט היטב), שנרכש ממש רגע לפני שסגרו הכל בפעם השנייה. הבקבוק היה כמעט מלא ונראה כמו תה קר לעוברי האורח שלא ידעו שאנחנו מזריקות לעצמנו לווריד את משכך הכאבים הכי טוב לנפש.

קוראים לי טליה והתחלתי לשתות וויסקי
 
אני לא יודעת מה עוד הסגר הזה יביא עמו, אבל לפני כמויות הבקבוקונים שנסתרים שמצאתי בסליק הביתי והנחתי על השיש כלאחר כבוד, החלטתי שאני לא שומרת יותר בקבוקים ל"אירוע מיוחד", כמו שאני לא שומרת יותר שמלות ל"מסיבה שלא תקרה". אני חיה כאן ועכשיו, מנסה משקאות שלא שתיתי אף פעם, לא נצמדת למוכר ולאהוב ומזיזה את הגבינה שלי יחד עם הבקבוק הכי יקר בארון. ייגמר? נקנה חדש.