'שאטו ברון פישון לונגוויל 1998' הונח על השולחן. הוא כבר היה פתוח. הפישון, שעליו התנוססה החותמת "פויאק", הגיע מהגדה השמאלית של בורדו, אבל גם אם היו אומרים לי שהוא מהגדה הימנית לא הייתי מבחינה בהבדל. בשנת 1998 הייתי בת 21, חוקית על פי התקן הבינלאומי, ושתיתי בעיקר ריזלינג של שופרסל ו"פנטזיה" בטעמים. כל זה קרה בזמן שהפישון לונגוויל בוקבק ועבר מיד ליד, עד שנחת על המדף של החבר הזה, שפתח אותו באיזה צהריים והחליט לפנק אותי במה שנותר מאחד הבקבוקים הנדירים שלו.

שאטו פישון ברון, בורדו  (צילום: מתוך האתר)שאטו פישון ברון, בורדו (צילום: מתוך האתר)

ישן, נושן ומיושן 
כשהייתי ילדה היה לנו מאחורי הספה, בחיבור בין הקימור של השזלונג לקיר, בקבוק עם גוף עגול וצוואר ארוך דק ואימתני שנראה כמו פסל או סוג של ג'יני בבקבוק. סבא שלי, שהיה יבואן של משקאות חריפים ובעצם התפלל לאלי הג'וני ווקר, קיבל אותו במתנה מאיזה סוחר אנגלי וחשב שהוא יתאים לבית שבו ההורים משתכרים מספרייט. זה לא היה בקבוק מיועד לשתייה אלא מעין יין "ישן נושן" שלא פותחים אף פעם. מסוג הבקבוקים האלה שמנגבים מהם אבק מפעם לפעם ומנסים להבין כמה כסף הם יהיו שווים יום אחד בצוואה. כשהייתי ילדה הייתי בטוחה ש"ישן נושן" כדברי החותמת שהתנוססה עליו זה בכלל סוג של יין אדום. קברנה, מרלו וישן נושן. אחח התמימות.

שותה מול קפה תמר 
הקלסיקה של סבא היתה משנת 1947. מי היה מאמין שיגיע היום בו אזדקן כל כך ואתרגש מיין משנת 1998. 1998 זה תאריך שמרגיש לי כאילו הוא היה אתמול. אני זוכרת את עצמי יושבת בגינת שינקין עם קפה בטייק אווי שלקחתי מהלא נחמדים האלה שהיו ממוקמים מול קפה תמר ועשו טובה שהם משרתים מישהו. תמיד כשישבתי שם עם מחברת ועט וניסיתי להיות עיתונאית או סופרת, הם הביטו בי בחוסר סובלנות של בעלי בית קפה שרוצים לעשות הון, ולא יכולים בגלל סטודנטית בת 21 שלא קמה חמש שעות ומזמינה רק קפה.

חנויות סגורות בעקבות הסגר ברחוב שנקין בתל אביב (צילום: אבשלום ששוני)חנויות סגורות בעקבות הסגר ברחוב שנקין בתל אביב (צילום: אבשלום ששוני)

נכון להיום 
והנה, המציאות מכה בפניי. חלפו 23 שנה!!!! בקבוק מבציר 1998 של הפישון החמודון שהונח מולי לדעתי אין בארץ, רק כאלה משנת 2001 והלאה. 'מתי היתה הפעם האחרונה שתית יין באלף ומשהו ש"ח?' שאל אותי החבר. ועניתי לו שהאמת שהפעם האחרונה שלי היתה גם הפעם הראשונה. לכסף יש טעם אין ספק, אחרי הלגימה הראשונה הייתי בטוחה שאני לא אוכל לשתות יותר שום דבר אחר בחיים, ומזה חששתי, once you go pishon. שיתפתי את החברים המכורים לאלכוהול בחשש אבל כמו שאמר לי חוטינר בטון מרגיע: כששיכורים אפשר לשתות הכל. 

שומרת על רמה 
ועדיין, החלטתי לא לרדת ברמה באותו שבוע שהחל בשתיית יין מבורדו ולהחזיק טעימות פרימיום גם אחרי הקפה של שישי. בחרתי בפטיט סירה של יקב 1848 בסדרת דור 7, שיצא יחד עם יין נוסף מזן ארגמן. שני היינות מכרם יחידני ברמת סירין בגליל. הפטיט סירה – מופלא בעל נפח ומשקל דומיננטי לאוהבי היין האדום. הוא לא קליל כמו GSM וגם לא קברנה סוביניון. יש בו משהו יוקרתי ועגול. מניחה שדניאל רוגוב היה מסביר את זה יותר טוב ממני. הארגמן הוא יין מופלא מזן ארצישראלי שאני מתאהבת בו לאחרונה. יש בו משהו עמוק כאוטי אבל גם מנחם, קצת כמו האדמה המשוגעת הזאת. ועם כל הכבוד לבורדו, יש משהו וסליחה על הקלישאה, מאד מרגש ביין מזן שגדל פה בארץ.

יקב 1848, דור 7 (צילום: טליה לוין)יקב 1848, דור 7 (צילום: טליה לוין)