"לא, איכס, אבל זה לא מתוק?" שמעתי קול חלש מכיוון המטבח כשאמרתי שהיום אנחנו שותים שרי, לפחות בחצי הראשון של הערב ולא את ה"ירדן" ששמרתי לאחרי המנה העיקרית. אבל בתור מי שאמא של סבתה רבתה שלה היה חלק מהקהילה היהודית של חרז, לא יכולתי לעבור על ההשפלה של המשקה הלאומי שלנו. הבעיה אצלנו הישראלים היא שאנחנו נוטים לערבב מושגים. ליקר צ'רי ו"יין מחוזק" עושה עוול למתכון המקורי של גילדת מגדלי הענבים והצימוקים של חרז, שעוד במאה ה 15 קבעו תו תקן מאד נוקשה ליינות שניתן לכנות שרי, כדי לא לפגוע באיכות היין ובמותג. קצת כמו שקורה עם "קאווה" ושמפנייה. תקראו לשמפניה אסלית קאווה בפני פרנקופיל, וסביר להניח שתקבלו את הבקבוק בראש. אגב, אחר כך הבנתי שאותה חברה בכלל לא אוהבת פורט ולא טעמה מעולם שרי. אז כן, יש לנו נטייה להתבלבל בין פורט לשרי (קרה גם לי), שניהם נחשבים כאפריטיף, אבל יש הבדל הן בסוגי הענבים והן בסוגי הייצור. שרי מיוצר מענבים לבנים בלבד, ופורט אפשר לייצר מאדומים או לבנים. כמו כן יש הבדל מבחינת מנעד טעמים, דרגת יובש ועוד.

דרכון ספרדי  (צילום: אינגאימג)דרכון ספרדי (צילום: אינגאימג)

המשקה האביבי החדש 
כשביקרתי בחרז בסוג של טיול שורשים לפני 15 שנה בערך, נתקלתי לראשונה בטיו פפה שהוא בעצם שרי פינו שזה אומר: שרי יבש ובהיר. את הפינו אהבתי במיוחד כבר על הניסיון הראשון מכיוון שהוא קליל, פותח את התיאבון ומתאים בעיני לאביב. בניגוד לשרי המתוק הרגיל הוא לא מעצבן בפה ואפילו כדי להקל על ההתנגדות שציפתה לי בסלון החלטתי להוסיף פלח לימון לכוס המקוררת. 

אם בחורף האחרון ג'ין היה משקה הבית שלי, משקה סוף השבוע והדרינק הזה שאני שותה בסוף יום עבודה וכולם חושבים שזה רק סודה. אני מתכבדת להכריז על השרי כמשקה האביבי החדש שלי. בכל זאת, נראה לי שחזרה לשגרה (זמנית ככל שתהיה) דורשת שיפט בארון המשקאות.

מה שתינו בארוחת צאת החג:
טיו פפה – 15% אלכוהול בכוסית של יין לבן מחוזק. לא מתוק מידי ועם סיומת חמצמצה. גיליתי אותו מחדש בשבוע שעבר מכיוון שמדובר במשקה כשר לפסח, כשאני מארחת אני אוהבת להתאים את בחירת המשקאות לאורחים, ואיכשהו הסתבר להפתעתי שרוב החברים שלי שומרים בפסח על דיני חמץ. טיו פפה נבחר כבר לפני כמה שנים למותג השרי הכי טוב בעולם, ולדעתי שווה להתחיל איתו אם רוצים לנסות בפעם הראשונה, יש בו משהו מעודן ולא תוקפני.

שרי טיו פפה  (צילום: יח''צ)שרי טיו פפה (צילום: יח''צ)

ממתיק זיכרונות מרים 
אגב, כשחזרתי הביתה תהיתי אם יש לי עוד הפתעות שלא ידעתי שקיימות בדירה, אז עשיתי פסח בארון הבקבוקים ובמקרה גיליתי את דון גווידו וויליאמס האמברט – אותו קיבלתי בירושה מאקס לפני אי אלו שנים. מפאת הזיכרון המר לא פתחתי אותו מעולם, אבל הוא עמד שם על המדף מאחור והמתין להזדמנות. היו לי רגשות מעורבים בגלל האדם שהוא הגיע ממנו, אבל פתחתי אותו כי חיפשתי משהו להוסיף לעוגה שהבטחתי להכין השבוע. מזל שאני נוטה לטעום לפני שאני שופכת דברים לקערה כי גיליתי שמדובר בשרי משובח ועוצמתי ושאין מצב שאני מבזבזת את הקסם הזה על עוגת מצות. בשביל זה המציאו את הקונדיטון. אז גם הדון גווידו מומלץ, אם כי לי הוא היה חזק יותר ומתוק יותר. אז מי שממש נרתעת ממתוק, שתיקח את זה בחשבון. כך או כך, זה לגמרי מבחינתי עדיף מעוד סתם קינוח.