זה אולי לא דיון מעמיק למדור שמטרתו היא גם לעסוק באלכוהול ובמגדר וגם לטשטש את הסיפור הזה עד כמה שניתן. בכל זאת, קצת כמו הציון המכני של "יום האישה" העניין המגדרי מרגיש לי כמו פיל לבן בחדר. כולנו יודעות שלא אמורה להיות איזו שהיא אפליה מתקנת מגדרית בתחומים שנחשבים גבריים, ועדיין בפועל זה קורה. כי העולם פועל לאט, כי מהפיכות לא קורות בן לילה, כי גם בעידן המודרני, הטכנולוגי, הניו אייג'י או איך שלא תקראו לזה, עדיין זה לא בא טוב באוזן לאנשים מסוימים כשיש ראשת מפלגה שמדברת בלשון נקבה לפני הזכר, עדיין זה מוזר לראות נהגת אוטובוס ולא לומר בלב "היי נהגת". זה קרה לי לפני כמה ימים בעצמי עם נהגת אוטו זבל, כעסתי על עצמי והבנתי שאפילו לי יש עוד כברת דרך מחשבתית לעבור.

נהגת פינוי האשפה הראשונה ברמת גן (צילום: דוברות עיריית רמת גן)נהגת פינוי האשפה הראשונה ברמת גן (צילום: דוברות עיריית רמת גן)

מתירנות מינית באוויר 
כך או כך בשבועות האחרונים במסגרת פרויקט נוסטלגי שאני עובדת עליו, אני צוללת לארכיוני עיתונים מלפני שלושים וקצת שנים. לא יותר מידי אחורה, לא סבנטיז, או חבורת לול ואורי זוהר ו"מלא מלא ציצים" כמו שקראו לזה אז. אלא לשנת 1984, שנת תשמ"ד או זו של אורוול, זו שכתבו עליה ספרים, עשו עליה פודקאסטים וניתחו נבואות אפוקליפטיות. 

הייתי בת שבע ב 1984 ודפדוף קל בפרסומות בעיתונים הללו הפתיעו אותי מאד. מצד אחד, רוח המתירנות המינית הייתה באוויר, בעיתון "חדשות" אפילו פרסמו בגלוי בעמודי האקטואליה מודעה של אביזרי מין למכירה עם תמונה לא מצונזרת בכלל של אישה חשופת חזה שהכתה אותי בהלם. היום למשל אנחנו נמצאים בקיצוניות השנייה של המתרס, אבל כנראה שזו דרכה של האבולוציה להתאזן בחזרה למקום טוב באמצע. 

בתוך נייר עיתון 
אבל שני דברים שלכדו את עיני היו מדורי האלכוהול והפרסומות ליין ולבירה. אחת הפרסומות הקסומות בעיני הייתה של יקבי כרמל, שכפרפרזה על שני המרגלים שאוחזים באשכול הענבים, הציבו דמות כפולה של אישה לבושה בחליפה גברית עם נעלי עקב כמובן, ברוח התקופה. יין הביתה במחיר הכרם, "ללא התיווך של וולט" כמו שמירה חברתנו הזכירה כששלחתי את התמונה בוואטצ אפ. 

מרשימת היינות הנפוצים בשנת 1984 שהיתה שנה לא רעה בכלל בכרמים מצאתי את: שושנת הכרמל ואדום עתיק בגזרת העממיים שאני זוכרת לגמרי מילדות, את הפטיט סירה וקברנה סלקטד בפרימיום. ואת מה שהרבה אנשים (כולל סבתא שלי ) שתו באותה התקופה בימי הולדת: את יין הנשיא ופנטזיה שנכנסו לקטגוריה בעלת השם המופתי: "שמפן".

על היין. פרסומת מהעבר של יקבי כרמל  (צילום: JPRESS הספרייה הלאומית )על היין. פרסומת מהעבר של יקבי כרמל (צילום: JPRESS הספרייה הלאומית )

שאול המלך 
כמה עמודים אחר כך נתקלתי במדור יין של שאול אברון המנוח, האיש והאגדה עיתונאי ומסעדן (לצעירות שבינינו) שעמד מאחורי יועזר בר יין, שהקדיש מדור שלם על "מה אומרת התווית" מאחורי בקבוקי היין. והוא טוען כך: 'מתוויות של בקבוקי יין ישראלי כמעט שאי אפשר ללמוד דבר, הן מספרות את שם הענב, את שם היצרן ואת שנת הבציר ולא אינפורמציה נוספת. פרט למילה "אימפורטד" מיובא, שהיא פשוט לא נכונה.' מהטור הזה אני מסיקה שבשנת 1984 לא העריכו החלוצים את תוצרת הארץ וקרנו של "ייבוא" נתנה למותג נופך יותר יוקרתי. תקנו אותי בבקשה אם אני טועה. אם לא, אני מניחה שיש פה התקדמות לא רעה במיצוב המותג הישראלי בעידן שלנו.

מדור האוכל של שאול אברון ז''ל. חדשות  (צילום: JPRESS הספרייה הלאומית )מדור האוכל של שאול אברון ז''ל. חדשות (צילום: JPRESS הספרייה הלאומית )

תתקדמו, יש לכם עוד 
אז היום אנחנו אולי שותים באופן הרבה יותר מתוחכם ומשוחרר. נשים שותות וודקה וויסקי ולא רק רוזה מתקתק, אלא שמשהו בדרך המכירה של היין ובעטיפה השיווקית שלו הפך להיות פחות סקסי, לא מחפיץ, יותר משפחתי עם דגש על חיבור לטבע, לחקלאות, לאיכות. מידי פעם מתפלקת איזו פרסומת סקסיסטית למשקה שמיד יורדת מהאוויר. יש בזה משהו טוב אני מניחה, בהתחשב בעובדה ששנת 1984 לא היתה שנה טובה בתחום ההטרדות המיניות. מנגד, גם לא 2021. כך או כך, זה משמח מצד אחד להביט לאחור ולראות שאולי התקדמנו ולו במעט מאז, מצד שני לומר לכם שהמהפך הושלם לגמרי? אני לא ממש בטוחה.