בואו ניתן לאוזו לנוח קצת על הקרח שבתחתית הכוס ונפתח שולחן של מאזטים, שבו המנה הטובה ביותר היא סיפור. ובכן, לעולם לא אשכח את הרגע שבו הפך האוזו עבורי ממשקה אלכוהולי בטעם אניס, למשהו שמסמל הרבה יותר מכך. זה היה בשלהי אוגוסט, אי שם לפני יותר מ-18 שנים, הערב האחרון שלי על האי, בתום שהות בת שבוע.
ישבתי לי כשהמחשבות בראשי מתעננות ממש כמו שקורה לאוזו כשהוא פוגש מים או קרח – וחישבתי מסלול מחדש (אם כי הביטוי הזה עוד לא היה למטבע לשון בעת ההיא). מבלי משים עלו דמעות בעיני – ואז הרגשתי כף יד חמה על כתפי. מאחורי ניצבה בעלת המקום ואמרה כמעט בלחש: "מוטב לא לשתות אוזו מבלי לאכול משהו" – אמרה – והחלה להגיש אל השולחן תקרובות קטנות: זיתים, גבינה, סרדינים, לחם ועוד... את אותה יד על הכתף הרגשתי לאורך כל החודשים לאחר מכן – ובאביב שבתי אל האי "שלי", הפעם לשהות ארוכה בת כמה חודשים, שהות שהניבה לא מעט הרפתקאות, כמעט כולן טובלות באוזו.
אחד הדברים שמייחדים את סן ריבל, מלבד העובדה שהוא מזוקק בפיראוס, הוא טעם עדין ונקי. למרות שאוזו מתחבר כמעט מיד לשולחן פתוח שעליו נערמים סלט יווני, גבינת פטה בשמן זית, צאזיקי, זיתי קלמטה שחורים וגבינת קפלוטירי (אם תרצו, הקשקבל היווני), סן ריבל יכול להיות ממש דרינק בפני עצמו, גם ללא הביס הקטן שבצד. ובכל מקרה, התוספת שלו לפורטפוליו של היבואן (יורוסטנדרט, שעם כמה מותגים נהדרים הופכת להיות שחקן משמעותי מאוד בשוק האלכוהול בישראל) תבטיח ייבוא סדיר.
עוד דבר מעניין שכדאי לשים אליו לב בבקבוק סן ריבל, הוא העובדה שבעידן שבו התרגלנו לבקבוקים מעוצבים ומסוגננים, האוזו הזה מגיע בבקבוק שקוף ופשוט, עם תווית נייר כמעט נזירית, כנראה שלא צריך יותר מדי "פירוטכניקה" כשהמסר האמיתי נמצא בתוך הבקבוק.
התרעות פיקוד העורף