עלי להודות שכאשר נחת אצלי המארז החדש של גולדסטאר WILD BATCH קצת חששתי. זה היה כמו לקבל ווטסאפ מהאישה שאתה אוהב, שכותבת לך שבהחלטה של רגע היא שינתה את צבע השיער או החליטה, לאות הזדהות איתי, לעשות קרחת. אולי אני נשמע קצת דרמטי, אבל הגעתי לגיל שבו אני יודע מה אני אוהב ואיך אני אוהב. ואני אוהב את הגולדסטאר שלי בגרסה הקלאסית. לאגר כהה, 4.9% אלכוהול, קלאסיקה ישראלית מהבקבוק או מהחבית.
הו חברים, הייתה זו פנטזיה נהדרת. ומה שבאמת הילך עלי קסם הוא שעל פי כל פרמטר, לא הייתי אמור לאהוב את הבירה החדשה: בשנים האחרונות הפכתי רגיש אפילו לניואנסים הקטנים ביותר של מתיקות. הגברת שבושלה לה בפראות, היא באחוז אלכוהול גבוה יותר מהבירה הקלאסית (בין 6.1% ל-6.6%), אבל המתיקות המעודנת, שאולי מורגשת רק לאוהבי יובש שכמוני, באה נפלא על רקע גרגרי החומוס השמנוניים עם הבשר שבינתיים התפרק מרוב בישול, המשמש המיובש ובצלצלי השאלוט שבסיר.
מני ובי, התפנה לו גם הג'וניור (22) מעיסוקיו והצטרף אלי ללגימה – כאביו ניחן הילד בכישרון מיוחד לזהות רעש יציאה של בירה מהמקרר, בחיי – הוא מתייצב במטבח מהר יותר מכפי שעושה הכלבה כשאני פותח את הכלי עם שאריות הכבד המטוגן בבצל. הילד, כמתבקש מתורת האבולוציה, מייצג גרסה מתורבתת ומשוכללת יותר של אביו, כלומר אני. בענייני בירה זה אומר שהטעם שלו משוכלל יותר ונוטה לכיוון בירות קראפט. הוא טעם, לגם וחייך. היה לו טעים.
כך ישבנו לנו, אב ובנו, בירה ישראלית ביד, גבינה טורקית על השולחן, כדורגל ספרדי ברקע ושתקנו לנו קצת ביחד. "נחמד המשחק הזה" אמרתי לו "חבל שאנחנו לא מגוונים יותר את הפרימיירליג האנגלית עם גיחות לספרד" הוספתי. ולפתע, מבלי שנדברנו, היה ברור לשנינו מה עלינו לעשות ללא דיחוי: לטעום את הבירה עם חתיכת מנצ'גו ספרדית שנשארה במקרר.
התרעות פיקוד העורף