בני אהובי, קובי שלי, הימים חולפים להם, סביבי חורף גשום, אביב ריחני ופורח, והארץ הזאת שכל כך אהבת לובשת צהוב ומחכה לקיץ החם, והנה אני שוב כאן בבית הספר בו גדלת והתחנכת, ממאנת להאמין שאני כאן בלעדייך, עומדת ונושאת דברים לזכרך, איך העולם התהפך התקדר והפך להיות כל כך קשה ומדמם.
אתה, שהיית כל כך נוכח בכל מקום, יופיך הפנימי והחיצוני, הענווה והלב החם שלך, שכל כך בלט בכל הזדמנות והזדמנות, אתה כבר לא נוכח איתנו, אך בנפשם של רבים וטובים מופיע עמוק בתוך הלב. בני אהובי שלי, כל כך התפללתי לטוב ביותר עבורך, להעניק לך את כל הטוב שהעולם הזה יכול להעניק. לא הייתי שם להגן עלייך, להוציא אותך מהתופת שעטפה אותך. המחשבה שהמילים והמחשבות האחרונות שלך היו תגידו לאמא שאני אוהב אותה לא נותנות לי מנוח.
אכן זכיתי לבן יקר, בן שעטף, דאג וחימם את לבי המלא בגאווה, עד שלבי איים להתפוצץ משמחה כל פעם שהיית בקרבתי. בני שאיננו עוד. הימים חולפים. ימי חג, שישי, ימי זיכרון ואבל, ואתה כאן איתי בקולך הסמכותי והחם, ריח גופך נישא באוויר, כולנו סביב השולחן. וגם אם כולנו מחייכים, חסרונך מורגש בכל רגע ושנייה בחיי. אתה נותרת חייל במדים, חייל שלבש את מדיו בכל כך הרבה גאווה ואושר, חייל שיצא להגן על המולדת, החייל שלי.
שלך, אמא
התרעות פיקוד העורף