"הספר גורם לי להנאה, יש בו משהו מיוחד", אומר אברהם וינשטוק (88), שכבר יותר מ-40 שנה מוכר ספרים בחנות יד שנייה ברחוב שינקין 80 בגבעתיים. וינשטוק, המתגורר ברמת גן, מגיע מידי בוקר בשעה 6:30 לחנות הספרים המיתולוגית שלו, שראש עיריית גבעתיים רן קוניק כבר הגדיר אותה בעבר כ"מוסד בעיר".
החנות עמוסה בעשרות אלפי ספרים, וכיוון שכבר אין מקום על המדפים העמוסים, ערמות של ספרים הצטברו ביניהם. "כל הזמן פונים אליי מהאזור וגם ממקומות רחוקים, שאקח ספרים. מגיעים אליי ערמות, אני ממיין אותן, וכשצריך גם מסדר את הכריכה, וככה גם מציל עוד ספר. "העיסוק בספרים מעניק לי סיפוק עצום וכוח להגיע כל יום בבוקר לחנות", מספר וינשטוק, תוך שהוא מסדר ספרוני ילדים. "אני מכיר את כל הספרים שעל המדפים ומוצא כל ספר שמבקשים. בכל יום אני מכיר עוד ועוד ספרים חדשים שמגיעים לכאן".
החנות הוותיקה של וינשטוק הפכה מוקד עלייה לרגל לחובבי ספרים מכל הגילים, שמגיעים גם מרחוק. וינשטוק מכיר את כולם ומקבל אותם בחיוך. לעתים, כשעוברים ליד החנות ילדים קטנים ופעוטות עם הוריהם, הוא נוהג להעניק לפעוטות ספר ילדים קטן. "כשהנכד שלי היה בן שנה וחצי וטיילתי איתו ברחוב שינקין, כשהוא בעגלה, פתאום הוא התחיל לחייך כשראה את מוכר הספרים הוותיק, שבכל פעם כשעברנו ברחוב, הוא העניק לו במתנה ספרון קטן עם תמונות גדולות", מספר בהתרגשות סב, שחווה את החוויה ביחד עם נכדו.
עמי, שהגיע לחנות עם בנו הפעוט, כדי לקנות ספר יד שנייה, מספר בהתלהבות: "המקום הפך לנקודת אור. יש כאן גם אווירה חברתית מיוחדת. אין דברים כאלה. זה עולם שנעלם והולך. החנות הזו עבורי היא כמו שמורת טבע בתוך העיר, מקום מפגש משפחתי ושכונתי". מירי, תושבת ותיקה המתגוררת באזור, מוסיפה: אברהם הוא מוסד ברחוב הזה. כשהחנות סגורה, עצוב פה. עד לפני כמה שנים הייתה עוד חנות של ספרי יד שנייה לידו והיא נסגרה. אצל אברהם בחנות, אפשר למצוא את כל סוגי הספרים מתקופות שונות וזה מרתק".
לצד תושבים והורים עם ילדיהם הקטנים, וינשטוק מספר גם על גננות המגיעות לחנות עם הילדים, בטיול של ילדי הגן, שמגלים עניין רב בספרים הרבים, שמוצגים כבר ברחבה שלפני החנות. "אני נהנה מאוד לראות את הילדים מתעניינים ונהנים מהספרים", הוא אומר.
גם מבוגרים רבים נוהגים להגיע לחנות המיתולוגית. "המבוגרים מחפשים ספרים מסוגים שונים. הכי הרבה אני מוכר בחנות ספרי ילדים ורומנים למבוגרים, אבל יש ביקוש גם לספרים נוספים. לקראת יום כיפור, יש זינוק במכירות של הרומנים. יש הרבה הורים שהיו מגיעים לכאן כילדים, ועכשיו הם מגיעים עם ילדיהם, מספרים להם על חוויית הילדות שלהם וקונים לילד ספר.
"אני מוכר ספרים מיד שנייה. רוב הספרים נמכרים בעשרה שקלים, אבל יש גם ספרים יקרים יותר", מציין וינשטוק. "יש לי גם כרכים של עיתוני ילדים שיצאו בזמנו, כמו 'דבר לילדים', 'משמר לילדים', 'הצופה לילדים' ו'הבוקר לילדים'. אלה עיתונים שכולנו אהבנו, שדורות שלמים של ילדים גדלו עליהם ויש להם ערך מוסף בעיניי. אני מוכר כל קובץ כזה ב-100 שקל. היו שנים שרבים גדלו על עיתוני הילדים, שגם מסמלים תקופה ואת החיים שהיו כאן. יש כאלה שרוצים את אוסף העיתונים כמזכרת, כדי שגם הילדים והנכדים שלהם יקראו אותם. זה עובר מדור לדור".
סיפורו האישי של וינשטוק מסמל גם את סיפורם של בני דור הנפילים. "נולדתי במרכז תל אביב, לא רחוק מהיכל התרבות ותיאטרון הבימה. ההורים שלי עלו בשנת 1914 מפולין. היינו חמישה ילדים ולמדתי בבית הספר היסודי ביל"ו", הוא מפליג במנהרת הזמן. "אני עוד זוכר כילד בתל אביב את המצעדים של החיילים האוסטרלים, ששירתו בתקופת המנדט בצבא הבריטי".
משפחתו סייעה במאבק על הקמתה של מדינת ישראל. "התחבאו אצלנו במקלט בבית אנשי אצ"ל ולח"י. היינו משפחה ציונית. אחות אחת שלי הייתה בלח"י והשנייה באצ"ל", הוא מספר בגאווה.
הקשר המיוחד בינו לבין הספרים, שנמשך כחוט השני עד עצם היום הזה, החל כשהיה בן 16. "אבא שלי היה נגר, וכדי לסייע בפרנסה של המשפחה, עבדתי כשליח בהוצאת הספרים דביר. הייתי יוצא עם אופניים לחלוקת ספרים לחנויות בתל אביב", הוא מסביר את סוד הקשר המיוחד, שנמשך כבר יותר משבעה עשורים.
בהמשך, עברה משפחתו להתגורר ברמת גן ובבני ברק, אבל הספרים המשיכו לרתק אותו ולכבוש את לבו. אלא שהיה קשה להתפרנס ממכירת ספרים באותן שנים בישראל הצעירה, ולאחר שחרורו מצה"ל, עבר וינשטוק במשך כ-20 שנה בחברת אסם. במקביל, חידש את הקשר עם עולם הספרים שכל כך אהב.
"התחלתי לעבוד עם הוצאות ספרים לקראת שבוע הספר העברי בקיבוצים", מספר וינשטוק. "הייתי נוסע בכל הארץ, כדי לספק את ההזמנות מהוצאות הספרים. הספר היה בזמנו מצרך מאוד מבוקש. לא הייתה טלוויזיה ובטח שלא אינטרנט, והייתה הרבה עבודה", הוא מספר. "אבא של אשתי רצה להכניס אותי לעבודה בחברת החשמל, אבל העבודה שם לא עניינה אותי והייתה משעממת. רציתי להמשיך לעבוד עם הספרים".
הדחיפה הגדולה להגשמת חלומו, קרתה בקיבוץ דגניה א' שעל שפת הכנרת, בעקבות פציעה. "באחד משבועות הספר שהתקיימו בקיבוצים, הגעתי לקיבוץ דגניה. נתנו לי עגלה כדי לשים את הספרים הרבים, אבל אחד מהגלגלים פתאום נשבר ונחתכה לי האצבע. מאז החל קשר הדוק עם הקיבוץ. יום אחד התקשרה אליי הספרנית ברטה וביקשה שלושה כרכים של אפלטון. אמרתי לה 'אני לא רוצה כסף, אלא ספרים', ואז היא הביאה לי עשרות ספרים תמורת הכרכים של אפלטון".
במהלך השנים, ספריות החלו להיסגר בחלק מהקיבוצים והמושבים או להצטמצם, אבל שמו של וינשטוק כבר יצא למרחקים כ"מקלט לספרים" ואכן הם החלו להצטבר. לאחר שביתו כבר היה עמוס בספרים, פתח וינשטוק לפני כ-40 שנה מחסן ספרים ברחוב שינקין 80, כדי שיהיה לו מקום לאחסן את הספרים הרבים. מאז המדפים רק מתמלאים והולכים, עד שהמעבר ביניהם מצריך לעתים מסע דילוגים מעל ערימות ספרים שעל הרצפה וטרם מוינו. בהמשך, הפך המחסן לחנות יד שנייה ומוקד עלייה לרגל.
"הסתובבתי בכל הארץ, בקיבוצים ובמושבים. היו מקומות שהחלו לצמצם את הספריות וגם לסגור אותן, וזה קרה גם בערים רבות, אז נתנו לי את הספרים. הרגשתי שאני שומר על הספרים ומציל אותם", הוא מספר. "תמיד מאוד אהבתי ספרים. כל ספר הוא יצירה. מאז, בכל פעם שסוגרים ספריה, פונים אליי לבוא ולקחת ספרים. אף פעם לא אמרתי לא. היה מאוד חשוב לי לאסוף כל ספר והייתי נוסע גם למקומות רחוקים בארץ", הוא מסביר.
לוינשטוק שתי בנות ובן, והוא סב לשבעה נכדים וארבעה נינים. את זמנו הוא מחלק בין שתי אהבותיו הגדולות – המשפחה והספרים. בשנים האחרונות זוכה וינשטוק לסיוע במיון והשמשת חלק מהספרים. "עבדתי במשך הרבה שנים בדפוס. הייתי סדר מכונת בלט ודפוס אופסט. אנחנו חברים ותיקים, ואני נהנה להגיע לכאן בכל בוקר. אני עוזר לאברהם בכריכה של ספרים ובמיון שלהם, וכשצריך גם נוסע ומביא ספרים. מקבלים כאן תרומות רבות של ספרים מקיבוצים ומושבים, וגם מספריות בערים ומבתים פרטיים", מספר אליקו סופר, תושב ותיק בגבעתיים. "זה גם מקום מפגש חברתי".
וינשטוק מוסיף: "עושים הכל כדי להציל את הספרים. יש ספרים שאי אפשר גם להציל אותם וחבל לי. כל ספר גורם לי הנאה. בשבוע שעבר לא חשתי בטוב ונשארתי כמה ימים בבית. החנות, הספרים והאנשים כאן היו מאוד חסרים לי, אז חזרתי כמה שיותר מהר. גם בתקופת הקורונה, כשהיה סגר והחנות הייתה סגורה, היה לי קשה להישאר בבית. אני פותח כבר בשעה 6:30 ומתחיל למיין ולסדר את הספרים, אבל קשה להספיק את כולם, יש כמות גדולה".
"רק אני עובר על הספרים ובודק ספר-ספר. אף אחד לא יעשה את זה במקומי. אני רוצה לראות כל ספר שהגיע והיכן הוא מונח. פעם הגיעה אליי מאחת הספריות הגדה של פסח, עם איורים מתקופת הבריגדה היהודית. הצעתי לתרום את זה לספרייה הלאומית, אבל הם לא רצו. בגלל שזה נדיר, היא נמכרה בסוף במחיר גבוה. לא חיפשתי את הכסף, רק רציתי שישמרו אותה, ושמחתי שהיא נמכרה ותישמר".
"בעיקר מהאזור, אבל יש גם לקוחות שמגיעים מרחוק. מגיעים לכאן ילדים, הורים עם ילדים, צעירים ומבוגרים. יש כאן ספרים לכולם".
"יש כאלה שעוברים לאינטרנט וקוראים הרבה פחות, ויש פחות אהבה לספרים, אבל בעיניי, אין תחליף לספר, לחוויה שבלהחזיק ולפתוח את הספר ולקרוא אותו. לקוחות רבים ממשיכים להגיע וזה עובר מדור לדור".
"היום מתגוררים בעיר הרבה יותר צעירים, מרביתם בשכירות. העיר צפופה יותר ויש זה יותר בתי קפה ומקומות בילוי".
"שנהיה בריאים ושאמשיך להגיע לחנות בכל יום בבוקר, לטפל בספרים ולפגוש אנשים".
ראש העירייה קוניק, המכיר מזה עשרות שנים את החנות הוותיקה, סיפר: "כשאני עושה הליכה בבוקר, יוצא לי לעבור ברחוב. זו חנות מופלאה, שיוצרת תחושה של חזרה בזמן עשרות שנים לאחור, לספרים שאהבנו ושאי אפשר למצוא במקום אחר. החנות הזו מהווה נכס בעיר. אנשים, וגם אני ביניהם, מאוד אוהבים את החנות המיוחדת הזו".
התרעות פיקוד העורף