המקרה הכואב של חטיפת גופתו של הדר גולדין טעון ברגשות ומעורר שאלות רבות. לאחר שהיה ברור שהדר לצערנו כבר לא בחיים הלחימה בגזרת רפיח המשיכה מתוך מטרה להגיע לגופתו למרות הסיכון לפגיעה בחיילים נוספים. 
 

זו לא הפעם היחידה בהיסטוריה הישראלית שאנו מוסרים את נפשנו בשביל לוחם הרוג. אחרי התבוסה הישראלית בגלבוע, הפלשתים לקחו את גופת שאול המלך ויהונתן בנו ותקעו אותן על חומת בית שאן (שמואל א, לא). אנשי יבש גלעד סיכנו את עצמם והורידו את הגופות מעל החומה בלילה כדי להפסיק את הבזיון. הם במיוחד הרגישו חובה מוסרית לעשות זאת מכיוון ששאול הציל אותם מהצבא העמוני.
 

אמנם המצווה לקבור היא מצווה גדולה וחשובה אך איננה כוללת בתוכה חובה להסתכן כמו שלא מסתכנים למען קיום מצוות אחרות. אנשי יבש גלעד עשו זאת מכיוון שהיחס למלחמה שונה מהאזרחות ולכן נוטלים סיכונים רבים למען מטרות צבאיות. עצם היציאה לקרב מגדירה שאדם לוקח סיכון לשם מצווה מכיוון שמלחמה שונה משאר המצוות והכללים הרגילים אינם חלים בשדה הקרב. השיקול של פיקוח נפש דוחה את כל המצוות חוץ ממצוות מלחמה. 
 

ברור שגופת חייל המוטלת בשדה הקרב פוגעת קשות במוראל הלחימה עד כדי כך שעלולה לעצור את המאמץ המלחמתי. אחרי שהלוחם עשהאל נפל בקרב, גופתו עצרה את כל המאמץ המלחמתי, "ויהי כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשהאל וימת ויעמדו" (שמואל ב, ב, כג).


בחברה הישראלית ישנה רגישות גדולה לחיילים חטופים ולכן אפילו חייל הרוג אך חטוף מהווה פגיעה קשה במוראל הלוחמים והאזרחים. מכיוון שהנושא רגיש כל כך הופעל "נוהל חניבעל" באותו יום שישי ברפיח שהוביל להלם גמור אצל האויב. משפחות החטופים "זוכות" למעמד מיוחד וקולם נשמע במרחב הציבורי במשך שנים ארוכות. 
 

בפועל הרב גורן זצ"ל, הרב הצבאי הראשי הראשון, נטל סיכונים רבים למען החזרת גופות לוחמים שהושארו בשדה הקרב. כיום היחידה המבצעית של הרבנות הצבאית מתורגלת להתמודד עם החזרת גופות תוך כדי קרב ולהשבת הבנים הביתה למנוחתם האחרונה.