"למחרת הגעתי לבית הספר והכרזתי: 'זו הפעם הראשונה שאני מדברת על השואה והבטחתי לבן שלי שאני לא אבכה. אבל אתם יודעים מה? כשמדברים על השואה מותר לבכות. זה לא נורא. זו לא חולשה'. הניסוי עבר בהצלחה. החברים שלו לא בכו, ועד היום הם זוכרים את הסיפור ששמעו ממני בגיל 12".
ביום השחרור שקלה 26 קילו. "אחרי השיקום הגעתי לבודפשט, שם שמעתי על תנועת הבונים", היא מספרת. "עליתי ארצה בעלייה ב' של הפל־ים ב־1946. הבריטים הובילו אותנו לעתלית. התמקמתי בעין חרוד ובפרוץ מלחמת השחרור ב־1948 גויסתי לחטיבת הראל". לייכט עברה קורס חובשים קרביים וקורס חבלה ונלחמה בגדוד של צבי זמיר. ב־1949 התחתנה עם אלכס, הביאה לעולם שני ילדים, עברה לירושלים ועבדה כמטפלת בתינוקות ויולדות.
השמועה על פיבלוביץ' הגיעה עד גרמניה. "הם מחפשים אנשי עדות ושמעו עלי מזמן. ב־11 השנים האחרונות הייתי נוסעת לגרמניה פעמיים בשנה כדי להעיד בפני סטודנטים בקולג'ים. החודש החלטתי להפסיק בגלל התגברות האנטישמיות שם".
"קשה להם. הבנות בוכות מכל הלב. אני מחבקת אותן, אבל לא סולחת. אלפים עברו תחת ידי ולא פעם שאלו אותי אם אני מאשימה אותם בפשעי השואה. אני אומרת שתפקידי הוא לספר על השואה ותפקידם הוא למנוע שלא תהיה אחת נוספת. לפני שלוש שנים דיברתי במגדבורג, ושר החינוך הגרמני הגיע כדי להקשיב לי. הוא ניגש אלי בסיום, לחץ את ידי והבטיח שספרי יתורגם לאלפי עותקים בגרמנית. מה זה גורם לי לחשוב על הגרמנים היום? שאולי בסך הכל יש שם נוער טוב, אבל שעמוק בלב נותרה האנטישמיות ושנאת הזרים. הרבה מהדברים נאמרים רק מהפה אל החוץ".
כמו פיבלוביץ' ולייכט, גם בוגלר נולד בהונגריה, בכפר קטן ובו 3,000 תושבים, מתוכם כאלף יהודים דתיים. משפחה גדולה, תשעה ילדים. שלושה היגרו לצרפת, ארה"ב ופלשתינה, שלושה גויסו לפלוגות עבודות כפייה של הצבא ההונגרי. שמואל, אחותו, אחיו ושני ההורים שהו חודש וחצי בגטו והוגלו לאושוויץ.
לייכט מצטרפת לחשש. "אם יש מסר אחד שאני רוצה לחדד הוא שבכל מחיר חייבים לשמור על ארץ ישראל, שתהיה מולדת לעם היהודי. לא יכול להיות שליהודי לא יהיה בית ללכת אליו. בכל מחיר להישאר פה, גם אם נאכל לחם ונשתה מים. שיהיו צבא, משטרה, חוקים ומדינה הומנית וטובה. בשום פנים ואופן לא לחזור להיות היהודי הנודד. ימשיכו אומנם להיות גלויות, אבל צריך להיות גם בית לעולמי עד. השאיפה להשמיד את העם היהודי לא חלפה מן העולם".
התרעות פיקוד העורף