אני יודע. אני יודע שתגיעו בעוד כמה עשרות שנים ותצעדו כאן ממש, באותם רחובות מרוצפים ובאותם שדות שבהם קברו אותנו בבורות. אני יודע שתגיעו לכאן עם חזה מורם, במדים של צבא יהודי, או בבגדי נוער ישראלי, עטופים בדגלי ישראל, מדברים עברית בלי פחד ומביטים לגויים בעיניים.


אני יודע שתגיעו לכאן ותגידו שזה בלתי נתפס איך חיינו כאן בקור הזה כשעל גופנו המצומק יש רק פיג'מת פסים קרועה. אתם תתפלאו איך הצלחנו לשרוד יותר מיום אחד ללא נעליים בשלג הזה. ואיך הספיקה לנו פרוסת לחם מעופשת אחת ביום.

אני יודע שתכנסו כאן לצריפים, שבטח כבר יהיו כמעט חרבים, ותצקצקו בלשון איך אפשר לישון ככה, שלושה ספק-אנשים-ספק-שלדים על דרגש אחד. ועוד בשלוש קומות. אתם כמובן תעריצו אותנו על כוחות הנפש שאפשרו לנו לקום בכל בוקר ליום נורא חדש, או לזחול מתחת לצריף כדי להניח תפילין בהיחבא תוך סכנת חיים.

אני יודע שבתאי הגזים תנסו לדמיין את הרגעים האחרונים שלנו, שתנסו לנחש מה הרגשנו ומה אמרנו בשניות האחרונות. אני גם בטוח שתצליחו לשמוע עדיין את צעקותינו המחרידות בתוך השקט המצמרר שכבר ישרור בתאים האפלים. אני יודע שאתם תגידו בנאומים שאי אפשר בכלל לדמיין מה עבר עלינו, ומה זה אומר לראות את ההורים שלך נרצחים מול העיניים ואיך אפשר להישאר שפוי אחרי שרואים את הקצין הגרמני מרוצץ על הקיר את הגולגולת של התינוקת שלך. ועוד צוחק אחר כך.

אני יודע גם שתעשו טקס יפה בכל מיני אתרים נבחרים כאן בארץ המוות. אתם בטח תשירו שיר מרגש ותקראו קטע יפה. אחר כך תצלמו תמונות מדהימות של גדרות-תיל ושדה-ירוק ותכתבו מתחתיהן שאי אפשר להאמין שפעם התרחשה פה זוועה.

אבל באמת באמת, אין לכם מושג. אין לכם מושג מה זה היה בכלל. אין לכם מושג לאלו תהומות יכולה שנאת היהודים להגיע. אתם תקראו לזה שואה, אצלנו זו הייתה שיגרה. אבל יודעים מה? אני גם לא רוצה שיהיה לכם מושג. באמת. אני רק רוצה שתמיד תחייכו, שתתגאו במדינה שתקימו עוד מעט, שתשרתו בצבא יהודי שמגן על עם ישראל, שתקיימו מצוות בלי פחד, שתולידו ילדים ונכדים שמשחקים עם סבא וסבתא שלהם ככה סתם בגינה בלי דאגות.

הגיע תורי, בעוד מספר דקות אעלה כעשן, בארובה הזו שמופיעה בתמונות שלכם. אבל תזכרו, אני רק מבקש שאתם תהיו הנרות שלנו. נרות נשמה. נרות של חיים.