"מילדות, כל פעם שקראתי את הסיפור של יעקב ורחל, כשהיא אומרת לו 'הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי', חששתי שלא יהיו לי ילדים משלי", מודה אור־נא בן אברהם ששימשה לפני שנתיים אם פונדקאית. "ברוך השם, בסוף הכל היה בסדר אצלנו ונולדו לי הילדים, אבל כבר בהריון של הילד הראשון שלי שמעתי על הנושא של פונדקאות והחלטתי שאני רוצה. אני ובעלי התבשלנו עם הנושא, ואחרי הילד השלישי החלטנו ללכת על זה".

החלטתה של בן אברהם, 27, שמתגוררת בהתנחלות אש קודש במועצה האזורית מטה בנימין, לא הייתה מובנת מאליה בקרב הציבור שבו גדלה וחיה, והיא נדרשה לקבל היתר מסמכות הלכתית על מנת לממש את רצונה. "נחשפתי לרעיון של להיות אמא פונדקאית דרך מכון פוע"ה (פוריות ורפואה על פי ההלכה - גוף שנותן מענה להיבטים ההלכתיים ברפואה המודרנית – ג"ד), אבל לפי מכון פוע"ה זה היה רק לרווקות וחשבתי שזה לא יתאפשר לי", היא מספרת. "אבל פתאום ראיתי מישהי מרבבה ועוד מישהי מגוש עציון, נשים דתיות ונשואות, שעשו את זה. הבנתי שיש אופציה, ביררתי והצלחתי לקבל היתר מהרב ארל'ה הראל משילה.

"ההיתר מתבסס על השאלה העקרונית האם הילד מתייחס למקור הביצית או לאישה שנשאה את ההריון. אם הוא מתייחס למקור הביצית והפונדקאית היא רק מעין 'אינקובטור הומני' (במישור ההלכתי, לא הנפשי) – קשה לאסור על נשים נשואות לשמש כפונדקאיות מבחינה הלכתית טהורה. בתוספת החסד העצום שיש במעשה הפונדקאות, ואהבת ישראל הגדולה שנלווית אליו, אני יכולה להגיד בלב שלם שאני מקיימת מצווה גדולה ולא חס ושלום עוברת עבירה או מחפשת להקל בהלכה".

כמה נשים דתיות את מכירה שבחרו בפונדקאות?
"אין על זה נתונים, אבל אני מכירה כמה בודדות, אפילו לא עשרות. מתוך 120 פונדקאיות שאני חברה איתן בקבוצת ווטסאפ, פחות מעשר הן דתיות".

כיצד נפרצה הדרך לפונדקאות במגזר?
“זה היה אחרי אסון הכרמל, שבו אחד הנספים היה בן יחיד, אלעד ריבן בן ה־16. אמו רצתה להביא ילד לעולם שינחם אותה, וחברה נשואה הסכימה לעשות את זה עבורה בהתנדבות. הן פנו לרב שלמה עמאר, והוא אמר שבשם הרב עובדיה יוסף מצאו דרך להתיר את זה. ברגע שמתירים ילד אחד, אז הפתח נפתח. משעה שהרב עמאר התיר, ולו פעם אחת, הבהיר שלא רק שאין ממזרות במצב זה, אלא שגם ניתן להתיר במצבי קיצון. בשורה התחתונה גם מבחינת מכון פוע"ה אין בעיה, כלומר גם מי שלא מתיר לכתחילה לאישה נשואה, בדיעבד מתיר את הילד. יש גם יתרון בכך שאישה נשואה היא האם הפונדקאית מכיוון שאז יש בעל תומך לאורך כל התהליך של ההריון והלידה”.

כעת, אחרי שסיימה את הליך הפונדקאות, מקווה בן אברהם להפיץ את סיפורה בקרב הציבור בכלל ובקרב המגזר הדתי־לאומי בפרט, על מנת לנפץ דעות קדומות בנושא ולעודד נשים נוספות לשקול הליכי פונדקאות. לצורך כך פתחה קמפיין לגיוס המונים, שבסיומו, כך היא מקווה, תוכל להוציא לאור את הספר "איך ילדתי אמא", המגולל את חוויותיה. "כתבתי על כל מה שעברתי", היא מספרת. "הספר מפורט וכולל דברים שכתבתי תוך כדי והתכתבויות ווטסאפ, ממש אחד לאחד מה שקרה לי במציאות. יש לי כמה מטרות להשיג בספר הזה, ואני מאוד מקווה להגיע ליעד. אם הספר יגרום לנשים שחושבות על זה להעז, זה ישמח אותי מאוד”.

בעיטות טובות

מרגע שהחליטה להיכנס להליך פונדקאות, תרה בן אברהם אחר הזוג שייעזר בשירותיה. "בהתחלה שלחתי הודעה לפוסט שראיתי בפייסבוק, שהיה בו ציור של אישה עם חור בבטן, כלומר לא יכולה להחזיק הריון, והיה כתוב שם שהם מחפשים פונדקאית", היא מספרת. "פניתי אליהם ואמרתי שבעוד שנה זה יהיה רלוונטי, מכיוון שבאותו שלב הייתה לי תינוקת בת חצי שנה. לא ידעתי עליהם כלום באותו שלב. אחרי שנה הכרתי זוג דרך חברה, ועברו כמה חודשים עד שהבנתי שזה אותו זוג שאיתו יצרתי קשר דרך פייסבוק, אחרי שהספקתי כבר לשכוח מהסיפור הזה בכלל. מדובר בזוג מסורתי. לזוגות דתיים קשה יותר ללכת על האופציה של אישה נשואה כאם פונדקאית. גם הם פעלו לקבלת היתר רבני וקיבלו אותו מהרב שלמה אבינר”.

כיצד נראה הקשר שלך עם בני הזוג?

"הם ביקשו, למשל, שלא אלך למקומות צפופים, זה הפחיד אותם. לא הפריע לי לחתום על זה. סכום רגיל לפונדקאות עומד על 160 אלף שקלים, אבל הורדתי להם מראש כדי להקל עליהם וגם כדי להרגיש שזה לא הכסף. עשה לי טוב להוריד להם את המחיר. הם החזירו מדי פעם על הוצאות הדלק ועל בדיקות רפואיות, אבל לא ביקשתי מהם".

בן אברהם זוכרת בעיקר את שלב הפקדת העובר המורט עצבים. "היה קטע מפחיד", היא מספרת. "בגלל הטיפולים שעברו נשארו להם שבעה עוברים מוקפאים, והסיכוי להיכנס להריון הוא אחד לשישה. הם לקחו גם עובר שלא נחשב הכי מוצלח שלהם, אבל בסוף דווקא הוא נקלט. במוצאי יום כיפור גיליתי שאני בהריון והתקשרתי לספר להם, והאישה צרחה מרוב שמחה. זה משהו מטורף”.

מרגע שההריון יצא לדרך, ליוותה האם המיועדת את בן אברהם. "היה להם כמה פעמים שהיא נקלטה להריון, אבל לא עברה את השבועות הראשונים", היא מספרת. "לכן עד סוף השליש הראשון להריון שלי היא הייתה מגיעה מאוד מכונסת והיה לה קשה לשמוח. בהמשך הייתי מעדכנת כל פעם שהעובר היה קצת בועט. בעיני זה אחד התפקידים של פונדקאית: לתת גם לאמא לחוות את ההריון, במיוחד בארץ, שאפשר להיות בקשר ולשתף. זה חשוב. היו לה גם תופעות לוואי של הריון. זה היה כמובן פסיכולוגי, אבל היה מגניב לראות את זה".

כיצד המשפחה שלך הגיבה להחלטה שלך?
"להורים שלי סיפרנו עוד לפני ההריון. הם רצו לראות שאני יודעת לאן אני נכנסת ושלא מנצלים אותי. לאחר מכן הם תמכו בי. למשפחה יותר רחוקה סיפרנו בחודש השלישי, קצת לפני שיוצאת הבטן. לשכנים שלחתי הודעה בוואטסאפ. סיפרתי קודם את הסיפור של האמא ואז אמרתי שבעוד חצי שנה יהיה להם ילד בזכותי. אנשים הבינו. לאנשים זרים לגמרי לא תמיד סיפרתי".

שאלה נוספת שכמובן בן אברהם התמודדה איתה הייתה סוגיית החיבור לתינוק. "מההתחלה ידעתי את זה ולא התחברתי אליו כאמא", היא אומרת. "שמחתי בשביל אמא שלו והייתי סוג של בייביסיטר. גם ההריון עצמו היה שונה מההריונות של הילדים שלי. גם הילדים שלי הבינו שזה לא אח שלהם. הסברנו להם למה הוא גדל בבטן שלי, אבל הוא לא אח שלהם, והם קיבלו את זה בפשטות. היה ערב אחד ששכבתי על הספה, והראל, הבן שלי, התכרבל איתי. הוא הצליח להרגיש את העובר בועט, ואז הוא אמר לו: 'אל תרביץ לאמא שלי'. צחקתי והסברתי לו שאלו בעיטות טובות”.

חיכו 11 שנה

הלידה עצמה החלה בירידת מים במוצאי שבת. "כבר מתחילת חודש תשיעי רק רציתי שהוא ייוולד, ונכנס לי גם פחד שמשהו ישתבש", מודה בן אברהם. "היה מקרה ביישוב שמישהי לא הרגישה תנועות, וממש הצילו את התינוק ברגע האחרון. זה גרם לי לרצות כבר לראות את התינוק בידיים של ההורים שלו ולהגיד: 'כל הכבוד, עשית את זה'. אצל ההורים של התינוק זה היה הפוך. הם היו לחוצים כי ההריונות של האם לא החזיקו מעמד בתחילת הדרך. לאחר שעברנו את נקודת הזמן הזאת, האמא אמרה לעצמה שעכשיו הכל יהיה בסדר וקצת התחלפנו בתפקידים".

ההורים היו נוכחים בלידה?
"כשהחלה הלידה, קראנו לאמא כי רציתי שהיא תחזיק אותו כאשר הוא ייוולד. היא הייתה כל כך עסוקה בלהגיד לי תודה ואיך עשית את זה, שאחרי שהוא נולד הייתי ממש צריכה לדחוף אותה לעבר התינוק. ברגע שהיא החזיקה אותו, הוא בכה, והיא פנתה אליו ואמרה: 'אמא כאן', זה היה הרגע המרגש בחיים שלי, אפילו יותר מהנישואים והלידה של הילדים שלי. המיילדת אמרה ש־30 שנה היא עובדת כמיילדת ולא התרגשה ככה אף פעם בלידה. למחרת הבאנו גם את הילדים שלנו לבית החולים כדי להיפרד מהתינוק, שלא ייעלם להם בבת אחת בלי הסבר. בפעם הבאה פגשתי אותם בברית, שגם היא הייתה מרגשת ממש. אני לא יכולה לספר איך קראו לילד, אבל הם חיכו לו 11 שנה, וכל האורחים בכו נורא כשהאבא של התינוק הסביר על השם והתהליך שעברו. הוא הזכיר גם אותי".

אתם עדיין בקשר?
“אני עדיין בקשר איתם. לא מזמן נפגשנו, והאמא שאלה את הילד אם הוא זוכר שהוא היה אצלי בבטן. אני לא בטוחה שהוא הבין את השאלה כי בכל זאת הוא בן שנתיים, אבל הוא הסכים לתת לי כיף קטן וחמוד. לי כמובן אין שום רגשות אמהיים כלפיו, הוא חמוד ומתוק ודומה בול להורים שלו ולראות אותו קורא לה אמא, זה אחד הדברים שממלאים אותי נחת".

את הבשורה הזו כאמור מקווה בן אברהם להביא למגזר שלה, שבו כאמור מעט מאוד נשים כיום בוחרות לשמש פונדקאיות. "יש פחות מאלף ילדים שנולדו בפונדקאות בארץ עד היום, ולהרבה אנשים יש דעות קדומות", היא אומרת. "נתקלתי באנשים שחושבים שפונדקאות זה בשביל הכסף ומשווים את זה לסחר באיברים ואפילו לזנות, ולכן חשוב לי לשבור את הסטיגמה. יש זוגות שעוברים ייסורים. ראיתי איך ההורים שילדתי להם את הילד היו כבויים ואז חזרו לחיות בזכות המעשה של הפונדקאות".

"איך ילדתי אמא": כשאישה דתייה מחליטה להיות אם פונדקאית

אור-נא, מתנחלת מאש קודש ואם לשלושה ילדים, החליטה להעניק את ההורות לזוג אותו לא הכירה וכתבה ספר שמנסה לשכנע את הציבור הדתי לאומי שזה הדבר המספק בעולם