לפני כמה שנים התחלנו לבנות בית כנסת של קבע ביישוב טלמון", מספר אבי קרעי, תושב המקום. "בעצה אחת עם מזכירות היישוב ומשפחת שער החלטנו לקרוא למקום 'שירת גיל־עד', על שמו של גיל-עד שער ההקמה עולה כשבעה וחצי מיליון שקלים. עד היום גייסנו שישה וחצי מיליון דרך תושבים, ובאמצעות הלוואה שנטלנו מהבנק. הבנייה נמצאת ממש לקראת סיום, חסרים לנו מיליון שקלים כדי להשלים אותה".
 

בימים אלה נפתח קמפיין גיוס המונים להשלמת בניית בית הכנסת דרך פלטפורמת gofundisrael.org. "הכוונה היא לפתוח את המקום כמה שיותר מהר, אבל כמובן בשביל זה אנחנו צריכים את הכסף", אומר קרעי, המנהל את פרויקט בית הכנסת. "בשבוע שעבר עשינו קמפיין קצר טווח של יומיים שבמהלכו גייסנו מאות תרומות, אבל עדיין יש צורך במיליון שקלים. עכשיו פתחנו דף לגיוס המונים בתקווה שאנשים מהארץ ומחו"ל יתרמו".
 

"עצם זה שאנשים רבים מהיישוב תרמו מכספם לבניית בית הכנסת מראה כמה המקום חשוב לכולם", אומרת בת־גלים שער, אמו של גיל־עד ז"ל. "הלב שלהם ממש איתנו. אנחנו מתרגשים ומתחזקים מזה מאוד־מאוד". 
 

אבל לאומי

שער, בן 16 במותו, נחטף יחד עם נפתלי פרנקל ואייל יפרח בגוש עציון. שלושת הנערים נרצחו ב־12 ביוני 2014 בידי מחבלים פלסטינים מתנועת חמאס – אירוע שהוביל לפתיחת מבצע צוק איתן.
 

"שכונת נווה טלמון ביישוב מונה יותר מ־100 משפחות, קולטת משפחות חדשות, ומתחילים בה פרויקטים חדשים של בנייה", מספר קרעי. "בית הכנסת שמשמש כיום את התושבים הוא ארעי ולא יכול להכיל את כל המתפללים. בעקבות סיפור החטיפה והרצח, היה בהחלט מתבקש לקרוא לבית הכנסת על שמו של גיל־עד. גם הוריו גרים בשכונה הזאת". 

גיל-עד שער. צילום: פלאש 90גיל-עד שער. צילום: פלאש 90

 

קרעי מספר על העיצוב המיוחד של בית הכנסת: החזית תהיה בדמות ארון הברית והוא יכלול עזרת גברים, נשים, בית מדרש, חדר לימוד וגם אולם קידושין. 

"אני גר בטלמון 19 שנים", הוא מספר. "תקופת החטיפה, עד שהתגלו הגופות של הנערים, הייתה מאוד דרמטית עבור תושבי היישוב. כולנו היינו עטופים בתקוות, תפילות, ליווינו את המשפחה מתוך ציפייה לשמוע בשורות טובות. כשהתבשרנו בבשורה הנוראה, כולנו התמלאנו עצב. היום יש טיילת יפהפייה, 'בשביל גיל־עד', שהחברה לפיתוח מטה בנימין בנתה לזכרו בדרך שבין טלמון לבין היישוב השכן נריה. יש גם 'מרוץ טלמונים' שמתקיים בכל אביב ביישוב ומשתתפים בו מאות רצים. המרוץ הוא לזכרו של גיל־עד ושניים נוספים מנרצחי היישוב. עכשיו, כאמור, אנחנו שואפים לסיים כמה שיותר מהר את בניית בית הכנסת. גם משפחת שער פועלת בהמון מישורים כדי להנציח את גיל־עד. היא לוקחת את האבל למקומות טובים כמו עזרה הדדית, מעשי חסד, אהבה בין קהילות". 
 

עד כמה קהילת היישוב מחוברת היום למשפחה?

"אנחנו מאוד מחוברים. לא מזמן היינו באזכרה של גיל־עד, שהוא גם בן שכבה של הבן הבכור שלי. אנחנו חשים את האבל גם דרך הבן. הייתה למקרה הזה כאמור השפעה על כל היישוב".
 

איך הרגשתם כששלוש האמהות של הנרצחים הדליקו משואה בטקס העצמאות?

"שהמדינה כולה מכירה במקרה הזה כאירוע לאומי. שהאבל הפרטי והיישובי בא לידי ביטוי בממד הארצי. זה בהחלט נותן תחושה של חוזק ועוצמה". 

כאמור, בימים אלה נפתח קמפיין גיוס המונים לטובת השלמת בניית בית הכנסת. "השלב הבא והאחרון הוא התקרה ותליית התאורה. הוא מאוד יקר ולכן צריך לאסוף כספים. אני אופטימי שנצליח", אומר קרעי. 
 

"הקהילה גדלה ומתרחבת ועלה צורך בבניית בית כנסת נוסף", מספרת שער. "כשרק התחילו לבנות, קרה הסיפור של שלושת הנערים וביקשו לקרוא לבית הכנסת על שמו של גיל־עד. הקהילה פה התגייסה לצורך העניין. אנשים נרתמו וגם תרמו. בית הכנסת משמש לא רק למקום של תפילה של הקהילה אלא מסמל משפחה, חיבור לעצמנו, לכל אדם ואדם. חיבור לחברה, זה מקום עם הרבה עוצמות. ההנצחה הזו מאוד משמעותית עבורנו. גם משום שמדובר במקום משמעותי כמו בית כנסת וגם מכיוון שגיל־עד גדל פה. הקהילה פה באמת יוצאת דופן בהתנהלות שלה. ראינו את זה מהרגע שקרה האסון, כולם התגייסו. היו ועדות שונות וכל ועדה טיפלה בנושא מסוים: טיפול בילדים שלנו, באורחים שהגיעו מבחוץ. הגיעו לפה אלפים, הגיעו אח"מים, היה צריך להתארגן לזה. אנשים פתחו את הלב, את הבית, חשבו על כל הפרטים הקטנים כדי לסייע לנו. לקהילה יש מקום בכל ההתמודדות שלנו עד היום. ההתגייסות למען בית הכנסת מחממת את הלב ונותנת הרבה כוח. אנחנו מאוד מקווים שכבר בחגים הקרובים נוכל להיכנס למבנה". 
 

"הטרגדיה שחוותה משפחת שער כואבת לכולנו. על מנת לעטוף אותה בעזרה ובתמיכה, כולנו לקחנו על עצמנו את הפרויקט", אומר רביד שרון, דובר היישוב טלמון. "בנתינה מעין זאת, כאשר אוספים שקל לשקל מאנשים רבים שמשתתפים בעשייה ובהקמת ההנצחה, למעשה יוצרים שותפות וחיבור חדש. כאילו כל אחד מצטרף ליצירת מעשה גדול. ככה אנחנו מנסים קצת להקל את כאב האובדן. התושבים גם תרמו מכספם, וגם פעלו על מנת לגייס אזרחים אחרים למען הפרויקט. תושבים פה גם חתומים על הלוואה שנלקחה מהבנק לצורך זה".

בת גלים שער. צילום: תומר נויברג, פלאש 90בת גלים שער. צילום: תומר נויברג, פלאש 90
גיל-עד שער ז"ל. צילום: פלאש 90גיל-עד שער ז"ל. צילום: פלאש 90

 

שרון ממשיך ומספר ש"ביישוב טלמון חיה בעצם משפחה אחת שעוזרת כמה שאפשר לכולם. הכאב של משפחת שער היה של כולנו. אפשר להגיד שהעזרה שאנחנו נותנים להם עוזרת לכולנו להתמודד עם האובדן. הטרגדיה הזאת השפיעה על כל אחד ביישוב הזה. כל משפחה הרגישה את זה. כשקרה האסון, אנחנו ההורים, כחברים של בת־גלים ואופיר, ישר חשבנו איך אנחנו יכולים לעזור להם. הבן הגדול שלנו, שהוא בן גילו של גיל־עד, חווה את זה כאובדן ישיר של חבר. בבוקר האסון, לפני שנודעו ממדיו, קיבלנו כולנו הודעות בטלפון לשאול את הילדים אם יש להם שמץ של מושג, קצה חוט, כדי להבין איפה גיל־עד נמצא. זה היה משהו שכל אחד מהיישוב היה שותף לו. במשך השבועות שאחרי החטיפה אף אחד מאיתנו לא באמת עבד בצורה נורמלית. המחשבות של כולנו התרכזו בגורלו של גיל־עד ובכאב המשפחה. גם סדר היום השתנה. חיינו אחד בתוך השני באותה תקופה, כשכל אחד רק מחפש איך הוא יכול לסייע".
 

מה מסמל עבורכם בית הכנסת?

"זו הזדמנות לכל אחד להיות שותף בעשייה מאחדת. המקום המתאים ביותר לעשייה מאחדת הוא מצד אחד מקום שבו הקהילה מגשימה את התאחדותה, ומצד שני מקום שבו מתעצמת הרוח. בניית בית הכנסת היא הדרך המתאימה ביותר להראות לאופיר ולבת־גלים עד כמה כולנו איתם".
 

נאחזים ומתפללים

"החטיפה, והתקופה שלאחריה היו מאוד אמוציונליות ברמה הלאומית. כולם הרגישו את זה, ובוודאי שבטלמון היינו כולנו בתוך זה בעוצמות מאוד גבוהות", מספרת אחינועם מזוז, חברת מזכירות היישוב. "בית הכנסת הוא קודם כל מקום של תפילה. תפילה הייתה חלק מאוד חזק באותו זמן. כולנו היינו בה, עשינו כינוסי תפילה. בניית בית הכנסת זו הנצחה, זו אמירה שגיל־עד נשאר בתודעה, וגם סמל של בניית השכונה החדשה והאחיזה שלנו כאן. הם הרי חטפו ורצחו, כי רצו שלא נהיה, והנה אנחנו נאחזים ומתפללים. המשפחה שלנו תרמה עשרות אלפי שקלים לבניית בית הכנסת. אני יודעת שיש אנשים שגם גייסו לתרומה את ההורים שלהם שלא גרים בשכונה. כולם פה נתנו יד אחת כדי לעזור. משפחות חתמו על הוראות קבע לתקופה ארוכה כדי להתגייס למען הפרויקט הזה. אירוע החטיפה והרצח עשה לנו משהו כחברה, כקהילה. זה העלה אותנו מעל מתחים בין־אישיים קטנים שלפעמים קיימים ומקלקלים את המרקם החברתי. האסון בעצם הפך אותנו למקשה אחת. בזכות בית הכנסת זה גם ימשיך להיות כך".