מדוע דווקא השופר הפך למרכזי במסורת ישראל? בימי קדם נהגו לתקוע בשופר בהזדמנויות רבות, מכיוון שהוא כלי נשיפה בעל צליל חזק שנשמע למרחקים. המצווה לשמוע "קול שופר" מופיעה בתורה והיא מאפיינת יותר מכול את ראש השנה: כפי שכתוב "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם–כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ: יוֹם תְּרוּעָה, יִהְיֶה לָכֶם." (במדבר כט, א) השופר הוא כלי הנגינה שמוזכר בתנ"ך יותר מכל כלי אחר – 72 פעמים! הוא מופיע בהקשרים של פולחן וקדושה, המלכת מלכים ומנהיגים, יציאה למלחמה, כינוס של העם, גאולה, קבורה ועוד.

השופר מוזכר לראשונה בתורה במעמד הר סיני – בזמן קבלת התורה מתואר איך קול השופר מלווה את האווירה המיוחדת והעוצמתית, ומעניק לה נופך מלא הוד ויראה: וְהַר סִינַי, עָשַׁן כֻּלּוֹ, מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה, בָּאֵשׁ; וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן, וַיֶּחֱרַד כָּל-הָהָר מְאֹד. וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר, הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד; מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל. (שמות יט, יח-יט).

תיאור נוסף שמוכר לרבים מאיתנו מלימודי התורה בבית הספר היסודי, הוא בזמן כיבוש הארץ ע"י יהושוע ונפילת העיר יריחו. ביום השביעי למצור על יריחו, סבבו שבעה כוהנים שבע פעמים את חומות העיר בעודם תוקעים בשופרות: וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל, כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת-קוֹל הַשּׁוֹפָר, יָרִיעוּ כָל-הָעָם, תְּרוּעָה גְדוֹלָה; וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר, תַּחְתֶּיהָ, וְעָלוּ הָעָם, אִישׁ נֶגְדּו. (יהושוע ו, ה)ֹ.

כשדוד מעלה את ארון הברית לירושלים, כתוב וְדָוִד וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, מַעֲלִים אֶת-אֲרוֹן יְהוָה, בִּתְרוּעָה, וּבְקוֹל שׁוֹפָר. (שמואל ב' ו,טו). בזמן שבית המקדש היה קיים, היו תוקעים בשופר כל יום. אפילו היה מקום מיוחד שנקרא "בית התקיעה", שהיה ממוקם בפינה שבין הכותל הדרומי והמערבי, כך שהשופר יוכל להישמע בכל העיר ובשדות הסמוכים. גם על כניסת השבת היו מכריזים בסדרה של שש תקיעות.

בתקיעה הראשונה הפסיקו הפועלים את מלאכתם. בתקיעה השנייה הוגפו התריסים וננעלו החנויות. בתקיעה השלישית היו מדליקים את הנר ושאר מלאכות אחרונות לפני שבת. אחר כך היו תוקעים שלוש תקיעות ברצף לבשר על כניסת השבת ושָׁלֹשׁ תקיעות במוצאי שבת לְהַבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹול (משנה סוכה) מכאן גם נולד הביטוי "לשמש כשופר" – שפירושו לשמש כמודיע, ככרוז. כשחרב בית המקדש, איבד השופר את תפקידו הציבורי ככרוז שמודיע על אירועים שונים,

אך תפקידו הפולחני נשמר לקיום המצווה בראש השנה (מאוחר יותר תיקנו רבנן גם במוצאי יום הכיפורים). בחלק מהקהילות תוקעים בשופר גם בחודש אלול בזמן הסליחות ובתעניות.

הרמב"ם (רבי משה בן מימון, 1204-1135), מגדולי הפוסקים וההוגים, אמר שמעבר לזה שתקיעת שופר בראש השנה היא קיום מצווה, יש לה ערך מוסף של התעלות האדם: "עורו ישנים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, חפשו במעשיכם, חזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם את דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה". (הלכות תשובה, פג, הד).

השופר בימינו

איך יצא השופר מגבולות המסורת? מאז קום המדינה קיבל השופר מקום של כבוד בטקסים ובאירועים שונים בעלי אופי לאומי יהודי. בכיבוש הכותל (1967) תקע הרב שלמה גורן (אז הרב הצבאי) בשופר. כאשר שבו החטופים שחולצו מאנטבה, קיבלו את פניהם בנמל התעופה בן גוריון בתרועת שופר. בטקס השבעת נשיא המדינה, מיד לאחר הצהרת הנשיא וחתימתו, מושמעת תקיעת שופרות. גם בטקס פתיחת ונעילת אירועי המכבייה, 12 נושאי שופרות, שמסמלים את 12 השבטים, תוקעים בשופרות תוך הקפת האצטדיון. בנוסף, מתקיימות תקיעות שופר בתפילות שנערכות בקברי צדיקים, יש שנוהגים לתקוע במימונה (במוצאי הפסח) ויש מי שתוקעים בשופר בחתונות ובשמחות שונות.

הרב שלמה גורן תוקע בשופר בכותל המערבי. קרדיט: ארכיון צה"ל במשרד הביטחון




מה הם המשמעויות הסמליות שניתנו לקול השופר ביהדות? רבי סעדיה גאון 882- 942 מגאוני בבל, מציין 10 משמעויות שניתנו לקול השופר

1. המלכת הקב"ה כמו שהמליכו מלכים – בתרועת שופר. 2. להזכיר לנו שראש השנה הוא הזמן לתשובה, אחרת אדם קורא תיגר על עצמו כמו מי שמחליט להמרות את חוקי המלך למרות שהוא מכיר אותם. 3.להזכיר את מעמד הר סיני ולקבל על עצמנו מה שקיבלו אבותינו על עצמם – "נעשה ונשמע". 4. להזכיר את דברי הנביאים שנמשלו בתקיעת שופר.

5. להזכיר את חורבן בית המקדש, ובשמיעת השופר לבקש את בניין המקדש מחדש. 6. להזכיר את עקדת יצחק. 7. בשמיעת קול השופר לגרום לנו לרעוד, להיחרד ולשבור עצמנו בפני הבורא. 8. להזכיר את יום הדין הגדול ולחשוש מפניו. 9. להזכיר את קיבוץ נידחי ישראל, ולקוות לו, כפי שכתוב בספר ישעיה (כז יג) "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור". 10. להזכיר את תחיית המתים "כָּל-יֹשְׁבֵי תֵבֵל, וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ, כִּנְשֹׂא-נֵס הָרִים תִּרְאוּ, וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ". (ישעיה יח, ג).

בתקופת השלטון העות'מאני והמנדט הבריטי אסור היה ליהודים לתקוע בשופר. איסור זה היה בין הגורמים לפרוץ מאורעות התרפ"ט שהתמקדו בכותל. עם כיבוש העיר העתיקה של ירושלים במלחמת ששת הימים הגיע הרב הצבאי הראשי שלמה גורן אל הכותל המערבי ותקע בשופר.

סדר התקיעות

שלוש פעמים מוזכרת בתורה המילה "תרועה ובכל "תרועה" צריך שתבוא "תקיעה" (פשוטה) לפניה ואחריה, כלומר סדר התקיעות שלוש פעמים: תקיעה, תרועה, תקיעה (תר"ת) – תשעה קולות. וכך הובא במשנה, 'חייב אדם מישראל לשמוע בראש השנה תשעה קולות'. במאה הרביעית הוסיפו קול שלישי – שברים (שקולם נשמע כשל אנחה), כיוון שלא היו בטוחים מהם הקולות המדויקים וצירופם, וסך הכול תיקנו מתשעה קולות לשלושים. לכן אנו תוקעים את כל הצירופים.

הרמב"ם כותב על כך: 'תרועה זו האמורה בתורה, נספק לנו בה ספק, לפי אורך השנים ורוב הגלות, ואין אנו יודעים היאך הוא: אם היא היללה שמייללות נשים ביניהן בעת שמייבבות, או האנחה בדרך שייאנח אדם, פעם אחר פעם, כשידאג לבו מדבר גדול, או שניהם כאחד. לכן אנו עושים הכול: היללה היא שאנו קוראים תרועה, והאנחה זו אחר זו היא שאנו קוראים אותה שלושה שברים. (שופר, ג, ב)

במהלך השנים הוסיפו ברוב העדות עוד שלושים קולות באמצע התפילה – למלכויות, לזיכרונות ולשופרות – סך הכול: תשעים! ולסיום סיומת – משלימים עוד עשרה קולות עד מאה עגול וכך הוא סדר התקיעות:

תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה (תשר"ת) – שלוש פעמים.

תקיעה, שברים, תקיעה (תש"ת) – שלוש פעמים.

תקיעה, תרועה, תקיעה (תר"ת) – שלוש פעמים.

הרב אביחי לוי, רב קהילות ביהוד מונוסון וראש מכון דרכי הלכה.