חג החנוכה מלווה בשני ניסים שנצרבו בזיכרון של עמנו ושאותם אנו מציינים בכל שנה ושנה בהגיע החג: האחד – נס הניצחון על היוונים, שהשתמר בתפילת "על הניסים", והשני – נס פך השמן שלזכרו נקבעה המצווה להדליק נרות. הנס הראשון, מתועד כבר בכתבי הבית השני עצמו (ספרי המכבים והחשמונאים), והאחרון רישומו מאוחר והוא נזכר בתלמוד הבבלי. קולמוסים רבים נשתברו על כפל הניסים שבחנוכה, וליתר דיוק – על הצורך בנס פך השמן.

ברצוני לאמץ עמדה פרשנית מרתקת, שנאמרה על ידי כמה מגדולי חכמינו, ולפיה, באמת אין צורך בנס פך השמן. לחיות היינו יכולים גם בלעדיו. כך כתב, למשל, ר' יעקב יהושע פלק (המאה ה-18) בעל "פני יהושע": "שהיו יכולין להדליק בשמן טמא כיון דטומאה הותרה בצבור, לכך נראה דעיקר הנס לא נעשה אלא להודיע להם חיבת המקום עליהם... ועכשיו שנגאלו ונעשה להם נס גדול ששלטו בשונאיהם, לכך נעשה להם ג"כ נס זה בעניין הנרות שהוא עדות לישראל שהשכינה שורה בהם" (שבת כא ע"ב). לפי הצעה זו, נס פך השמן לא מילא תפקיד כלשהו, לא הייתה לו מטרה של ישועה והצלה; מהותו בעצם היותו, בהבעת החיבה שבו, בהארת הפנים שהוא מביא עמו, בחיבוק שהוא מעניק.

הרב שמואל זעפרני. קרדיט: אבי יאיר

אני מבקש לערוך אנלוגיה בין נסי החנוכה ובין מהות התקשורת החינוכית שבין מחנך ותלמידו. לא רק נסי חנוכה יצרו מפגש כפול בין הקב"ה ועם ישראל, מפגש שעיקרו בהבעת חיבה ואינטימיות ומפגש הממלא תפקיד במציאות. למעשה, כל קשר חינוכי מכיל בתוכו את שני הרבדים.

שתי שאלות עיקריות אמורות ללוות כל מחנך בעבודת החינוך שלו. האחת, האם עצם המפגש שלי עם התלמידים הוא מצמיח? האם האהבה שאני רוחש כלפי תלמידיי והארת הפנים שלי אליהם פועלת את פעולתה מאליה? השאלה השנייה היא מה מוטל עלי לעשות בהיותי מחנך? האם אני מקצועי מספיק? האם אני פועל נכון? אלו שתי שאלות שונות בתכלית. בעוד הראשונה מתמקדת בעצם המפגש בין המחנך ותלמידו, השנייה, מתמקדת בעבודתו-תפקידו של המחנך.

נדמה שמערכת החינוך עושה רבות, כדי לפתח את ה"גוף" החינוכי שפניו אל המעש, כדי לשפר את מקצוע החינוך וההוראה ומלמדת כפי כוחה כיצד נכון לבצע את העבודה החינוכית באופן מיטבי, אך לא נותנת מספיק דעתה לנשמת החינוך – החיבה ההדדית והמפגש המעצים. וכבר אמרו חז"ל: "אם ראית תלמיד שלימודו קשה עליו כברזל, בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים" (תענית ח ע"א). מכאן, שלא די להיות מקצוען בהוראה, אלא ראש לכל יש להוות דמות חינוכית שהמפגש איתה מעורר חיבה הערכה והזדהות.

נמצאנו למדים שכמו בחנוכה כך בחינוך: נס פך השמן החינוכי עיקרו בעצם המפגש, החיבה והאינטימיות הכרוכים בו. ואף שניתן היה להתקיים ולהתנהל בלעדיו, שהרי ההצלה הממשית לא הייתה תלויה בו, הרי שקיום זה הוא נעדר קרבה ורוח. כאשר נציב את השאלות של נס פך השמן בראש מעייננו נוכל לזכות לנס של הצלה שיהיה בו קרטוב של רוח, מעט המחזיק את המרובה.

הרב שמואל זעפרני, ראש ישיבת ההסדר המאירי שעל יד מכללת ליפשיץ, מבית איגוד ישיבות ההסדר