עלילות קבורה: כמה דקות לפני שאורית מסמי, מנכ”לית חבר קדישא הארצית, ואני התחלנו את הראיון, הגיע טלפון שגרם לי להכניס את דף השאלות שהכנתי לתיק. כי מה חשוב התחקיר כשהחיים עצמם כותבים את הטקסט בצורה הטובה ביותר. מול עיניי טיפלה מסמי במשך דקות ארוכות בהסדרי קבורה של ילד בן ארבע שנפטר ביישוב שבו אין בית עלמין ומשפחתו נפלה בין הכיסאות. לא היה קשה להבחין ברגישות ובחמלה שהפגינה בעת שיחת הטלפון, משהו שהיה קשה לי לפרש אלא כסוג של אינטליגנציה רגשית נשית, עניין לא מובן מאליו, בטח שלא בגוף כמו חברה קדישא, בו יש רוב גברי חרדי מובהק.
 
הגדרת התפקיד הרשמית של מסמי היא מ”מ מנכ”ל פורום חברה קדישא, על אף שבשנה האחרונה היא מתפקדת כמנכ”לית בפועל. מסמי אינה חרדית אלא דתייה לאומית מכפר סבא, שצמחה בארגון כסטודנטית צעירה שנענתה למודעת דרושים, אי אז לפני כ־30 שנה, והחלה להעתיק מפות של בתי עלמין ובהמשך אף למחשב אותן. “למדתי אז כימיה ורציתי להיות רופאה. תוך כדי התלבטות אם לימודי רפואה מתאימים לי או לא, נכנסתי לעבודה בחברה קדישא, וזה התגלגל", היא משחזרת. "טיפסתי מדרגה מדרגה, צמחתי מלמטה כמזכירה של הבוס, אחר כך כסמנכ”לית עד שהגעתי לתפקיד הנוכחי”. 
 

למה את מוגדרת כמ"מ מנכ"ל ולא כמנכ"לית, אף שאין מנכ"ל מעלייך? לא מקומם אותך שבגלל רגישויות מסוימות את לא מוגדרת כמנכ”לית?
“הרבה אנשים לא מבינים למה התואר הוא לא רשמי. לא, זה לא מרגיז אותי מכיוון שאני מרגישה שמפרגנים לי. אני נמצאת במקום שבו אני נמצאת היום בין היתר בזכות העובדה שהיו מאחוריי גברים שדחפו אותי קדימה ללמוד ולהתקדם בתפקידים בתוך הארגון. אני אישה שעומדת בראש גוף שמפקח על כמעט 600 חברות קדישא ברחבי הארץ. אני עובדת מול גברים חרדים וזה לא מובן מאליו. מכבדים אותי, אני מנהלת את הישיבות, נואמת בכנסים, בתוכנית ההכשרה יש תלמידים בכיתה ואני עומדת מולם, אין פה שום עניין של הדרה. הבעיה היא עם קהילות מאוד קיצוניות שיש להן בעיה להציג את זה בחברה. אז להתעקש על מילה אחת נראה לי קטנוני. כולם יודעים שאני המנכ”ל”. 
 
לוקחת עבודה הביתה

זה הראיון הראשון של מסמי, שנמנעה עד עתה מלהתראיין ומעדיפה להמשיך את העשייה שלה שלא באור הזרקורים. “בעוד שבועיים אהיה בת 50, מה שאולי ריכך קצת את ההחלטה", היא מסבירה. "הצלחתי לעשות פה כמה דברים שחלמתי, דברים שאני עושה עוד מתקופת כהונתי כסמנכ”לית, דברים שצמחו מאפס, וזה מרגש אותי מאוד”. 

אורית מסמי. צילום: שלומי יוסף

 
אני מסתכלת עלייך כאן במשך דקות ארוכות מטפלת בסיפור קטן לכאורה של משפחה פשוטה, של ילד, זה מצמרר ונוגע ללב. איך מתמודדים עם זה?
“אני מתעסקת בדרך כלל ישירות רק בסוגיות בעייתיות. הדברים הקיצוניים יגיעו אליי. וזאת הסיבה שהיה חשוב לי להקים מוקד מידע שיעבוד באופן שוטף ובעצם יצליח לטפל באופן פרטי בכל המקרים. וזה לא פשוט, אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים לוקחת עבודה הביתה, קשה לעשות את ההפרדה. מה גם שהמקצוע הזה מחבר אותי לטלפון בשעות לא שעות, יום החופש היחידי הוא יום שבת. אגב, יש מקרים כל כך קשים שאני אפילו לא יכולה לשתף את בן הזוג, יש מקרים שאת יכולה לדבר עליהם רק עם מי שעוסק בזה גם הוא”. 
 
צריך אופי מיוחד בשביל לעבוד בתחום הזה?
"אנשים שעוסקים בזה מגיעים מתוך תחושה של שליחות. ואנחנו מקפידים להיות קשובים להם ולאפשר להם גם לבצע מגוון תפקידים במקביל כדי לא להישחק. לפעמים עובדים מבקשים העברה זמנית כי קשה להם, וזה מתבצע. אחת לשנה הם מגיעים להשתלמות שמאפשרת להם לפרוק. במוקד המידע למשל עובדות רק נשים עם אוריינטציה טיפולית, כך בחרנו אותן".
 
הציבור משלם

חברות קדישא מתמודדות עם שלל בעיות בתחום הרגולציה, עם מצוקת שטחי קרקעות לקבורה ובעיקר עם בעיית תדמית: הארגון סופג ביקורות וטענות על מחירי הקבורה, על כפיית אופי טקס הלוויה גם על חילונים, על הדרת נשים ועוד. 
 
מסמי מודעת היטב לטענות וערכה לא מעט שינויים, שאמורים לשנות את התדמית של הארגון, שאותו אנחנו פוגשים ברגעים הקשים ביותר של חיינו. מוקד המידע, שהוזכר קודם והוקם ביוזמתה, נותן מענה ואינפורמציה לאנשים שלא יודעים בדיוק מה צריך לעשות ברגעים הללו. "אנשים מתקשרים לכל מיני יודעי דבר כדי להבין מה קורה, ולמרבה הצער, את הוואקום הזה של חוסר הידע מחליפים כל מיני בעלי עניין שגובים כסף מהמשפחות, שמקבלות מידע לא נכון", היא אומרת. "היה לי ברור שידע זה כוח, ולכן פעלתי להקמת מוקד המידע שייתן למשפחה את כל הפרטים - מה מגיע לה, על מה לשלם, על מה לא לשלם. כל מוקדנית מלווה את המשפחה לאורך כל התהליך". 
 
מסמי הקימה גם מערך הכשרה מיוחד לעובדים שנועד לא רק לשפר את השירות, אלא גם לעזור להם להתמודד נפשית עם העבודה הלא פשוטה, בלשון המעטה. "היה חשוב לי לייצר תוכנית הכשרה שנמשכת חצי שנה ושעוזרת לעובדים לא רק להשתלם, אלא גם יוצרת עבורם מערך התמודדות נפשית", היא אומרת. "מה אני לוקח הביתה, מה עושים אם אני נשחק בעבודה, איך נפגשים עם משפחות, איך משפחה בטראומה עשויה להגיב. אנשי נט"ל משתפים איתנו פעולה מול העובדים והם פשוט עושים עבודה נפלאה. בסופו של דבר את מגלה שהעובדים שלנו לא מחוסנים, כולם חשופים לטראומה, לכולם יש פחדים וחלומות ואת רואה שאין כמעט אדם שזה לא שורט את נפשו".

בית עלמין (אילוסטרציה). צילום: פלאש 90

 
מלבד מערך ההכשרה שהקימה, היא גאה בשינוי שיזמה בכל הנוגע לקבורת עוברים ויילודים אחרי לידות שקטות. "מה שהיה עד עתה הוא שהמשפחה לא הייתה מעורבת בקבורה בכל הנוגע לעוברים ולא יודעת היכן הם נקברו", היא מסבירה. "הדרישה לשינוי הגיעה מהשטח. אישה שסיימה תשעה חודשי הריון או פחות מחוברת לעובר ורוצה לקחת חלק בקבורתו. זה שינוי מאוד לא מובן מאליו. שנתיים לקח לי להטמיע את זה במערכת מול 600 גופי קבורה ולהנחות אותם שצריך לסמן כל חלקה ולאפשר למשפחה לערוך טקס במידה והיא רוצה. זה מאוד מרגש שזה קרה". 
 
את הטענות שיש לציבור החילוני נגד החברה פעמים רבות, היא מכירה מקרוב. "למרבה הצער יש לחברה קדישא מפגש עם המשפחות כשכסף נמצא בתווך", היא מסבירה. "המדינה משתמשת בחברות הקדישא כגובות סוג של מס עקיף. איך זה קורה? המדינה מממנת את התפעול השוטף של הקבורה דרך ביטוח לאומי, וכסף שמכסה את כיסוי הוצאות הקבורה, חשמל, מים, סבון, תכריכים, כלי עבודה וכדומה. היא לא מממנת את הקרקעות ורכישת הקרקעות לפיתוח בית העלמין, את הכבישים והמבנים. מי מממן את זה? הציבור. המדינה בעצם נותנת קבורה בסיסית בחינם ומי שרוצה יותר משלם כסף. נכון, הכסף הזה עובר דרכנו אבל הוא לא נכנס לכיסנו אלא לקרן מיוחדת שבה אנחנו לא יכולים לגעת, אלא אך ורק להוצאות פיתוח של בית העלמין". 
 
בעיני הציבור החילוני, חברה קדישא מצטיירת כארכאית, והנה אני פותחת את עמוד הפייסבוק שלכם ומגלה חוש הומור, וגם כמה דברים שלא ידעתי, כמו למשל שזה בסדר להיקבר עם קעקועים.
"בואי נעשה סדר אחת ולתמיד בכל הסיפור של הקעקועים: מדובר באגדות אורבניות. אנחנו לא מעודדים אנשים להתקעקע כי זה בניגוד להלכה, אבל גם אין מניעה להיקבר איתם. וזה בדיוק מה שאנחנו מנסים לעשות גם בעמוד הפייסבוק, להנגיש את השירות של חברה קדישא גם לקהל החילוני שמפחד ונשען על אגדות אורבניות".
 
מתאבדים נקברים מחוץ לגדר?
"אין דבר כזה. מתאבדים נקברים בתוך בית העלמין".
 
ומה לגבי חיילים לא יהודים, שאנחנו שומעים שלא פעם יש בעיה עם קבורתם?
"אין בעיה. הרבנות מצאה דרך להסדיר זאת הלכתית וכל חייל נקבר בכבוד".
 
נראה שמסמי מבינה שהארגון צריך לייצר אלטרנטיבה שתאפשר גם לחילוני לבוא לידי ביטוי במהלך הלוויה דתית. "בעיניי, להתקדם זה לאפשר לכל אחד לבטא את עצמו במהלך הטקס כראות עיניו", היא אומרת. "כבר היום יש חברות קדישא רבות שמאפשרות את זה, וזה מהלך שאני מטמיעה בימים אלה. לוויה זה טקס פרידה, וכמו כל טקס אחר במסורת היהודית - כל אחד רוצה שהוא יהיה מיוחד במינו".
 
לכן לא מעט חילונים מקיימים טקס אלטרנטיבי.
"אין שום צורך. בתוך גדרות ההלכה אפשר להשמיע שיר, אפשר לשיר, גם אישה יכולה. אפשר לעשות הרבה מאוד דברים. אין שום הגבלה כל עוד זה מכבד את הסביבה. יש משפחות שמסרבות לעשות קריעה וזה בסדר, אנחנו לא נעשה בפרהסיה דברים שמנוגדים להלכה, אבל אנחנו גם לא כופים עליכם לעשות דברים שאתם לא רוצים". 
 
עד כמה אנשים סקרנים בנוגע למקצוע שלך?
"אם אני נמצאת בקבוצה ונשאלת, זה גורר בדרך כלל גלי צחוק. אנשים לא מאמינים. לפעמים אני מסתפקת בלומר שאני מנכ"ל של עמותה. אחרת זה ידרוש הסבר".
 
איך הילדים שלך שרדו את המקצוע יוצא הדופן של אמא?
"הם עברו את זה. יש לי ארבעה ילדים, שניים מהם חיילים ואחת בת 16 שממש מבינה בקבורה ומאוד מחוברת למקצוע".
 
מהן תוכניותייך הלאה?
"לפני כמה שנים חשבתי שאני צריכה להתקדם, אבל אני מרגישה שיש לי עוד הרבה מה לעשות כאן, לשנות ולקדם. הרבה מהדברים שאני עושה כאן הם יש מאין וזה מאוד כיף. כמובן שזה נעשה בעזרת אנשים מדהימים שמקיפים אותי ועושים עבודה נהדרת. כל פרויקט כזה הוא כמו הריון ולידה".
 
אני מניחה שבדרך יש גם התנגדויות.
“זה לא תמיד פשוט, אל תשכחי שלא כל גופי הקבורה מתחתינו, וקורים דברים שמאכזבים אותי או מעציבים אותי. זה לא הומוגני. אז מה שאני אומרת לך יכול להיות שלא קורה בנקודות קצה. השאיפה היא להגיע לכל נקודות הקצה, השאיפה היא לעשות את חוויית הפרידה לקלה יותר, נגישה יותר עבור כל אחד - דתי או חילוני”.