ההתאבדות המשותפת של שתי הנערות החרדיות, בנות הדודות שרה קפלמן ז"ל (24) מירושלים וחני סוליש ז"ל (18) מנתניה, בתחילת השבוע העירה קהילות חרדיות ברשת ומחוצה לה. על פי ההערכות המשטרה, הרקע להתאבדות היה תהליך עזיבתן את הדת.

סיפורן של השתיים, שקפצו אל מותן במרכז ספיר שבגבעת שאול בירושלים, הפנתה את הזרקור אל תופעת האובדנות במגזר החרדי, שמאתגרת את הגורמים העוסקים בנושא מכיוון שהיא מאופיינת בתת־דיווח. כשמצטרפים לזה גם הסתרה, בושה, ומחסור בטיפול הולם, זה הופך למצוקה אמיתית. עם זאת, יש לציין כי בשנים האחרונות ניכרת התעוררות בקרב מטפלים ורבנים.

“אנחנו רואים שהסימפטומים של התאבדות קיימים גם בחברה החרדית, אבל פשוט לא דיווחו עליהם”, מסביר פרופ' יוסי לוי־בלז, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע”ש ליאור צפתי, במרכז האקדמי רופין. “אנחנו רואים שיש שכיחות גבוהה של פגיעות מיניות, אלימות במשפחה, תחושת בדידות גדולה ונטייה מינית שונה. ומכאן אנחנו יכולים להסיק שבתוך החברה החרדית גורמי סיכון של טראומות עבר ותסמיני בדידות נוכחים מאוד אך לא מדוברים”.

אין נתונים

בישראל מתאבדים בכל שנה כ־500 בני אדם והתופעה חוצה מגזרים ואוכלוסיות. אולם קיים קושי אובייקטיבי לאמוד את נתוני האובדנות בקרב המגזר החרדי. יתרה מכך, הנתונים בחלוקה לערים מצביעים על שיעור נמוך יותר של אובדנות בערים חרדיות לעומת חילוניות. בבני ברק, למשל, אין אחוז מתאבדים גבוה יותר מרמת גן השכנה. אבל ברור כי גורמי ההסתרה ואי־הדיווח משחקים כאן תפקיד.

“הבעיה היא שהמספרים לא מדווחים ולכן אין נתונים סטטיסטיים”, ממשיך פרופ’ לוי־בלז. “באופן כללי, התאבדות מדווחת פחות בגלל הסטיגמה, ובחברה החרדית מצוקה ואובדנות זה ממש טאבו. כאשר מתביישים בדיכאון ואובדנות זה מגביר את הסבירות שזה יקרה, כי אין מענה. זה מוביל לסיכוי נמוך בקבלת שידוך ופוגע בעתיד שלך ושל אחיך. גם הנושא של קבלת עזרה בעקבות טראומה מינית או אלימות הוא בבחינת טאבו. בנוסף, בתוך החברה החרדית, בגלל שהיא כל כך מלוכדת, יש תופעה של הדבקה חברתית. כשאדם מתאבד זה לא מדובר ולא מטופל ואין עיבוד של הנושא בקהילה, וזה מגביר את הסיכון של אחרים לעשות פעולה דומה”.

שרה קפלמן וחני סוליש ז"לשרה קפלמן וחני סוליש ז"ל


לדבריו מצטרף ד”ר שי חן גל, פסיכולוג ראשי ברשת בתי האבות "עמל ומעבר" וחבר המועצה הלאומית למניעת התאבדויות. “עיקר הנתונים בחברה החרדית מדברים על תת־דיווח”, הוא מסביר. “הרבה משפחות מבקשות שירשמו מקרים כאלה כתאונה, כי ידוע שמצוות החיים שם נחשבת לציווי אלוקי, ואיסור ההתאבדות הוא מהחמורים ביותר. כלפי מי שפוגע בעצמו מופנה יחס שלילי מהסביבה שיוצר גם סטיגמה למשפחה. מצד אחד, יש הסתרה ואי־דיווח ויש מנגנוני הגנה ספציפיים למגזר שזה האמונה הדתית והמסגרת ששומרת על חיי החברה, ומצד שני, קיים הלחץ וחוסר הסובלנות כלפי דעות חריגות. כל זה יכול להוביל למצוקה ולעתים אף לאובדנות”.

במגזר החרדי הוקמו בתי חולים ומסגרות פסיכיאטריות וטיפוליות לנפגעי תקיפה מינית ולחוזרים בשאלה. בבני ברק הוקמה לפני מספר חודשים מחלקה פסיכיאטרית בהפרדה למגזר החרדי במרכז הפסיכיאטרי "מעייני ישועה", ובמד”א מקיימים סדנאות למטפלות במגזר, בנושא התאבדויות.

“כל הנושא של טיפול פסיכיאטרי בחברה החרדית הוא חדש, אבל כל תופעה שקיימת במגזר הכללי קיימת גם שם”, מסבירה ד”ר ציפי בורנשטיין, מנהלת המערך הפסיכיאטרי של "מעייני הישועה", שהוקם לפני תשעה חודשים במטרה לתת מענה למצוקות נפשיות של המגזר החרדי, בהן, גורמי האובדנות. “פתחנו מחלקה בהפרדה המיועדת לנוער במגזר החרדי וזה חדשני. בעבר, הרבה הורים שמרו על ילדיהם בבית כדי לא להביא למחלקה מעורבת, וכיום זורמים אלינו מקרים קשים. אצל בנות זה יותר הפרעות אישיות ואובדנות ובנים יותר סכיזופרניה. בנות יותר מנסות להתאבד, בנים יותר מצליחים כי הם בוחרים בצורה אקטיבית יותר כמו קפיצה מגובה. השאלה שצריכה להישאל היא איפה המענה? האם יש לנערה בית בטוח, האם יש לה מקום שמקבל אותה? העלייה באחוזים קורית כי אנחנו לא מדביקים את הקצב של המענה שצריך לתת למגזר. הנוער חייב לדעת שיש לו כתובת, לא משנה מה עשית או מה הזהות המינית שלך. יש בית שלא שואל שאלות”.

לדבריה, גם העיסוק במקרי פגיעות מיניות השתנה. "יש היום מרכזים שמקבלים יותר ויותר נשים וגברים מהמגזר, עבריינים נשפטים, רבנים משתפים פעולה, מוציאים ילדים מהבית ברגע שיש חשד, אין יותר ניסיון לטאטא", היא אומרת. "בכל ראשון בבוקר יושבים פה נציגים של הרווחה ואין הסתרה של כלום. אנחנו עושים כנסים פעמיים בחודש למגזרים שונים, לרבנים, למורות ויועצות ומשגיחים בישיבות, ולכל אדם או צוות שיכול לזהות סממנים ראשונים לאובדנות או לקושי”.

הסיבות לאובדנות בקרב חרדים כאמור אינן שונות מבכל אוכלוסייה אחרת – דיכאון, חרדות, מצוקה כלכלית, משבר, אבחנות נפשיות שונות ועוד. אבל נדמה כי בחברה החרדית, אלמנט הבושה, ההסתרה והטיפול הלקוי או החסר, מוביל למצוקה גדולה. כמו כן, על פי ההערכות של גורמים בתחום הבריאות, פגיעות מיניות וחזרה בשאלה הפכו לסיבות מכריעות בקרב מתאבדים חרדים. “הסיבות המדווחות הן פגיעה מינית, חזרה בשאלה, דיכאון לא מטופל בגלל הסטיגמה והקושי להכיל את השונה”, אומר פרופ’ לוי־בלז. “אם אתה שונה בנטייתך המינית ובמאפיינים אחרים, עם הפרעה כזו או אחרת, בתוך חברה אחידה, אתה מרגיש מאוד מנוכר ולא שייך וזה מגביר את הסיכון”.

לפי אשר סוזין, חוקר החברה החרדית ומרצה במכללה האקדמית הדסה, המצוקות הנפשיות של חוזרים בשאלה קשות והטיפול בפגיעה מינית קשה עוד יותר. “הכל הוצף השבוע בעקבות התאבדות שתי הנערות”, הוא אומר. “אנו רואים שיח על הקשר הקשה עם המשפחות, רבנים שמטאטאים מתחת לשטיח, והקושי בחזרה בשאלה בכלל. קשה להם מאוד עם זה. פגיעה מינית בחברה החרדית מתקיימת תמיד לצד ניסיונות לסגור את זה פנימה בלי משטרה ורשויות החוק, בלי פסיכולוגים ובתי משפט. יש רבנים שמגשרים בין הפוגע לנפגעת, והם אף באים למשפחה שלה ולוחצים עליהם לקיים שלום בית של הפוגע והקהילה. אומרים להם דברים כמו ‘אתם לא רוצים שהשידוך שלה ייפגע’, ובטח לא הולכים למשטרה, כי זה בבחינת ‘מוייסר’. בשפה החרדית ‘מוייסר’ זה מי שמלשין על יהודי לגויים, ויש דרכים לסגור את זה בתוך החברה החרדית, וכך מתמסמס הדיווח והטיפול”.

שני מחקרים שנעשו במכללה האקדמית רופין ובאקדמית תל אביב־יפו על יוצאים בשאלה העלו כי הם מהווים קבוצת סיכון גדולה להתאבדויות. הסיכון האובדני בקרבם עומד על 50% לעומת 12% בציבור החילוני. 40% מהם סבלו מסימפטומים אובדניים ו־90% סבלו מחוסר תמיכה חברתית, לעומת 15% בלבד בקרב חילונים. עמותת “יוצאים בשינוי” ביצעה מחקר לפני כשנתיים כדי להבין את היקף החוזרים בשאלה המתאבדים, ואת הסיבות לכך. הסיבה השנייה, מיד לאחר תהיות בנושא אמונה, הייתה פגיעה מינית. משם, דרך האשמת הקורבן ואי־דיווח לרשויות, האופציה של התאבדות הופכת ממשית.

ד"ר בלז. צילום: אבשלום ששוניד"ר בלז. צילום: אבשלום ששוני


“חלק לא מבוטל בקרב חוזרים בשאלה חזרו בעקבות פגיעה מינית. לפי המחקר, פגיעות מיניות הן גורם משמעותי בהחלט בקרב הסיבות להתאבדות של חוזרים בשאלה. צריך להבין שבתפיסה שלהם הנפגעת היא האשמה”, מסביר סוזין. “מנקודה זו, כל השידוכים שלה ושל אחיה יהיו פחות טובים. ואז מתחילה רכילות – אולי היא רצתה את זה, אולי עוררה גברים, אולי יזמה – וזה פוגע במשפחה כולה, ולכן גם ההורים רוצים לסגור בשקט כי יש השלכות על כולם ויש קשר שתיקה מכל הכיוונים. זה קושי שאיתו מתמודדים רק בחברה החרדית. נערים ונערות בני 16 לא מסוגלים להתמודד עם הלחץ של פגיעה, לחץ רבנים ומחנכים והטיפול לא תמיד הולם כי לא מערבים פסיכולוגים, אלא עובדים סוציאליים שלרוב יישרו קו עם המיינסטרים החרדי, שכידוע דורש לכלוא את העניין בתוך החברה. לדוגמה, אם אני תושב ביתר עלית, אלך לרווחה וכולם שם חרדים והם לא יפנו למשטרה או לפסיכולוג, אלא יישרו קו וינסו להשיג שלום בית וכו’. כל מי שעוסק בחברה החרדית יודע שזה קיים”.

התעוררות ברשתות

עם זאת, בהחלט ניכרת מגמת שינוי. יותר ויותר רבנים, אנשי מקצוע ועמותות מפעילים תוכניות שונות על מנת להגביר מודעות, דיווח וטיפול הולם. ההתעוררות החלה בקרב אתרים חרדיים ורשתות חברתיות חרדיות וכלליות. העיתונות הממסדית וגם זו החרדית כמעט אינן מסקרות התאבדויות, ובתקשורת החרדית לא תמצאו כתב פלילי למשל, כך שסוגיות של פשיעה ופלילים כמעט ואינן מדווחות. מילים כמו אונס, רצח ופגיעה מינית הן נדירות. מי ש”הרימה את הכפפה” גם הפעם היא הרשת. “ברמה הטכנית, חבר’ה חרדים יוצאים לעולם בלי כלים, ללא מקצוע, ללא מעמד כלכלי, והיכולת להתערות בחברה החילונית מצומצמת”, מסביר סוזין.

“תופעות כמו דיכאון, חרדה וגם משבר דיכאוני הן חוצות מגזרים, והחברה החרדית משתנה כיום, והמענה הולך וגדל”, מסביר פרופ’ לוי־בלז. “יש היום מטפלים שרגישים לצרכים האלה ויש אצלנו ביחידה הלאומית למניעת אובדנות ובעמותת 'בשביל החיים' תוכניות שתפורות למגזר החרדי על ידי אנשי מקצוע מהקהילה שעושים עבודה מוצלחת למניעה והפחתה. זה שינוי מאוד דרמטי. קהילות שמדברות על הנושאים הקשים הללו מפחיתות את התופעה בצורה משמעותית. בכפר חב”ד מתקיימת תוכנית לאומית למניעת אובדנות, מלווים אותם באירועי משבר, מכשירים שומרי סף בתוך הקהילה, הרב שם מסייע להציף ולדבר על הכל ויש לאן לפנות. אני קורא לכל מנהיגי הקהילות של החברה החרדית להכשיר מטפלים מתוכם, כי יש להם בסיס טוב של קהילה שעוזרת ותומכת, ואם תוכל להרחיב את התמיכה גם במצבים נפשיים קשים זה יגביר את המניעה”.