"הַחֹדֶש הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" - הפסוק לעיל מופיע באמצע פרשת בא. זוהי המצווה הראשונה הניתנת בתורה, שעליה כתב רש"י בשם רבי יצחק כי התורה הייתה צריכה להתחיל ממנה. עניינים רבים טמונים כאן ונתייחס רק לחלק מהם.

נטייה נפוצה היא לחשוב שקיום המצוות הוא עניין אישי. על זה יש אמרה ידועה: "איש באמונתו יחיה". כוונתה היא שכל אחד חופשי לעשות את מה שהוא מאמין בו, יהיה אשר יהיה. רוצה לקיים מצוות התורה? יעשה! לא רוצה? אז לא! חיים בדמוקרטיה!

יש כאן שתי בעיות. הראשונה, שמשמעות הדמוקרטיה איננה שכל אחד עושה מה שהוא רוצה, אלא יש הגבלות. מציאות שבה כל אחד עושה מה שהוא רוצה נקראת אנרכיה. הבעיה השנייה, שהאמרה הזאת היא שינוי דרסטי לעומת הפסוק "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב', ד'). כוונת הנביא איננה שכל אחד עושה מה שהוא רוצה, אלא שהאמונה בהשם היא מקור החיים, מקור החיות של הצדיק היא אמונתו. בפועל, החופש הוא לקיים את דבר השם או לא לקיים את דבר השם. עם כל התוצאות האפשריות. האדם איננו מקור הסמכות של מה טוב ומה רע.

התורה מתחילה מבראשית והיא פורשת את תולדות השמים והארץ, וכן את תולדות האנושות. עשרה דורות מהאדם הראשון עד נח, ועשרה דורות מנח עד אברהם, ועוד שנים רבות עד יציאת מצרים והציווי הראשון. בפירוש השני של רש"י על התורה הוא מסביר את הביטוי "בראשית ברא": בשביל התורה שנקראת רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ , (משלי ח', כ"ב) ובשביל ישראל שנקראו רֵאשִׁית תבואתו (ירמיהו ב', ג). אבל מיהו ישראל הזה? ייקח חומש וחצי כדי להסביר מיהו ישראל שהתורה פונה אליו. תחילת חומש שמות עד אמצע פרשת בא מתאר את ישראל, שאליו התורה פונה.

המציאות איננה שישראל לחוד והתורה לחוד, אלא שהתורה וישראל כרוכים זה בזה. הדבר כה חשוב שהיקום תלוי בו: כֹּה אָמַר השם אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי   (ירמיהו לג, כה). היקום תלוי בקשר ההדוק של ישראל והתורה. ביטוי לזה מובא דווקא במצוות קידוש החודש על ידי האדם.

לוח השנה הנוצרי הוא לוח שנה שמשי, ושנת החמה מוגדרת היטב על ידי תופעה אסטרונומית. הלוח המוסלמי הוא לוח ירחי, וחודש הוא דבר מוגדר היטב על ידי תופעה אסטרונומית. אבל חודש הוא מלאכותי ביחס לשמש, ושנה היא דבר מלאכותי ביחס לירח. ישראל מחובר ליקום ונושא באחריות על הבריאה, לכן הלוח העברי הוא שמשי-ירחי.

הסיבה לצורך בלוח שמשי-ירחי מוסברת על ידי שני פסוקים. את הראשון הבאנו בראש מאמרנו. השני: שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַהשם אֱ-לֹהֶיךָ (דברים טז,א). השנה היא שמשית, אבל באחריותך שפסח יחול בחודש האביב. אפשר לעשות זאת רק כאשר יכולים להשפיע על הלוח.

גרמי שמים לא קובעים לבדם, אלא האדם נכנס לתמונה. חודשי הירח אינם בעלי אורך אחיד. משך זמן שלסיבוב אחד של הירח מסביב לכדור הארץ תלוי בהרבה גורמים גרביטציוניים: כדור הארץ איננו כדורי באמת (הוא יותר שמן בקו המשווה מאשר בקטבים) והוא גם לא הומוגני. לכן, כוח המשיכה שלו איננו אחיד. גם הירח איננו כדורי לגמרי. מסלול הירח מסביב לארץ איננו מעגלי אלא אליפטי. לפעמים הירח רחוק יותר, ולפעמים קרוב יותר. גם השמש ומאדים משפיעים על תנועת הירח. בגלל זה בלוח העברי יש חודשים של 29 יום וחודשים של 30 יום.

י"ב חודשי ירח מהווים פחות זמן משנת החמה וי"ג חודשים הם יותר. לכן, צריכים לתקן משהו ויש שנים של 12 חודש ושנים מעוברות - של 13 חודש. נוסחה הנקראת משוואת מתון (ע"ש מתמטיקאי יווני קדום) קובעת ש 7 כפול 13 ועוד 12 כפול 12 שווה ל-235, זה מספר חודשי ירח במחזור של 19 שנות החמה, שבו 7 שנים מעוברות. נציין, שהמספרים השלמים לא מבטאים את המציאות המדויקת כיון שיחסי הזמנים השונים אינם שלמים. סיבוב אחד של הירח מסביב לארץ לוקח בערך 27 ימים, בהתחשב בתנועת הארץ על מסלולה מסביב לשמש, רואים את הירח שאותו מקום בשמים בסוף קצת יותר מ-29 יום. עם מספרים לא שלמים, עובדים בקירוב, ובתוך כל מחזור יש התאמות משנה לשנה. האדם מבצע את חישובי הקירובים הנדרשים, ובסוף קידוש החודש נובע מעדות על ראיית הלבנה בחידושה ובהחלטות בית הדין הגדול אשר בירושלים, על מנת להתאים את החישובים האסטרונומיים למציאות ולצורכי בני האדם. 

האדם, קרי כלל ישראל דרך הסנהדרין, קובע את מה שצריך ביחס ללוח השנה, אם יש לעבר את השנה או לא, אם יש לעכב את ראש חודש ביום אחד או לקדש אותו ביום חידוש הלבנה. האדם הוא נזר הבריאה, האסטרונומיה לבדה לא קובעת את סדרי החיים. על זה מדבר הפסוק: אֵלֶּה מוֹעֲדֵי השם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם (ויקרא כג,ד). הם מועדי השם, אבל תקרא ואותם – כתוב אתם דהיינו אַתֶּם. כאן נכנסת בעוצמה השותפות של האדם עם הבורא. שימו לב שכתוצאה מזה, האדם קובע אפילו מתי השם יושב על כסא דין (הימים הנוראים).

התורה וישראל כרוכים זה בזה כי זאת השותפות של הבורא עם הנברא. כך כוחות החיים יכולים לבוא מהשם אלינו. הצדיק, המשתדל להיות שותפו של הקב"ה בקידום עולמו יתברך, חי ממקור אמונתו.

הרב פרופ' נח דנא פיקארד ראש הקתדרה למתמטיקה, חינוך ויהדות במרכז האקדמי לב