בתקופת השואה, הקושי בשימור הזהות היהודית היה גדול עד בלתי אפשרי, בדיוק כמו שהנאצים רצו שיקרה. רבנים של קהילות יהודיות, שנשלחו למחנות יחד עם בני קהילותיהם, הרגישו צורך לשמור על ראש מורם ועל קיום מצוות בכל מחיר, כדי לשמש דוגמה לשאר הגברים שצריך לשמור את המסורת היהודית ויהי מה. אחד הסיפורים יוצאי הדופן של השמירה על חיי אדם במחנות הריכוז הוא היתר שנתן רב במחנה הריכוז ברגן בלזן בפסח תש"ד 1944.
באותם ימים, לא זו בלבד שלא היה אפשר להשיג במחנה מזון כשר לפסח, מצוקת הרעב הייתה כה גדולה שניסיון להימנע מחמץ היה מפיל חללים רבים. את ההיתר לאכילת חמץ בפסח חיבר הרב יששכר־ברנרד דוידס, רב העיר רוטרדם בהולנד בשנים 1930־1943, עם רבנים נוספים שנכלאו בברגן בלזן.
"לפני אכילת חמץ יאמר בכוונת הלב: 'אבינו שבשמיים, הנה גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ולחוג את חג הפסח באכילת מצה ובשמירת איסור חמץ, אך על זאת דאבה לבנו שהשעבוד מעכב אותנו ואנחנו נמצאים בסכנת נפשות...'", כתב הרב דוידס בהיתר שאנחנו חושפים כאן עד שיוכל הקהל לשוב ולפקוד את המוזיאון.
יש לציין כי באותו פסח נתן הרב דוידס דוגמה אישית לאסירים בבלוק מספר 18, והיה הראשון ליטול חתיכת לחם זעירה לפיו. הוא מת כחודשיים לפני שחרור המחנה ובנו, אליה, נפטר יומיים לאחר השחרור. אשתו ושתי בנותיו שרדו. בית לוחמי הגטאות קיבל את ההיתר המקורי מאלמנת הרב, אריקה דוידס.
התרעות פיקוד העורף