"הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים". כך ביטא דוד המלך את היגון והעצב על מותם של שאול ויהונתן בקינתו המפורסמת. בכל שנה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה אני נזכר בעצב בימי שירותי הצבאי, המחזירים אותי 38 שנים לאחור, כקצין במלחמת לבנון הראשונה "שלום הגליל" בשנת 1982. כאשר אני נזכר בחללי צה"ל, הפרחים הצעירים שנקטפו בדמי ימיהם, הלב עולה על גדותיו עם כל זיכרון שמציף אותי.
היה זה בחודש יוני 1982, כאשר גדוד 7041 שלנו בפיקודו של המג"ד סגן אלוף אשר דיאמנט, גדוד של אוגדת הצנחנים בפיקודו של תא"ל דאז עמוס ירון, יצא לקרב דרך ציר החוף מראש הנקרה־נהריה לכיוון הערים צור וצידון בלבנון. עם כניסת הגדוד לציר החוף קיבלנו פקודה להתפצל ולעלות על נחתת (ספינת חיל הים) שיצאה באישון לילה מחוף נהריה, כדי לבצע פריצה וחסימת כביש על ציר החוף בנהר האוולי.
נחתנו במקום בשעה 4:30 לפנות בוקר תחת הפגזה כבדה. במקום הקמנו תאג"ד (תחנת איסוף גדודי) כבית חולים קטן, שאליו לצערי זרמו פצועים רבים וחללים שנפלו בערים צור וצידון. טיפלתי בהם עד להטסתם במסוקים, מהחוף לבית החולים רמב"ם בחיפה. דמעות חנקו את גרוני על הכאב של ההורים והמשפחות השכולות שאיבדו את יקיריהם וטרם קיבלו את הבשורות הקשות.
אחרי יומיים של לחימה במקום, ולאחר שנוצר קשר עם הגדוד שלי שיצא מנהריה ביבשה, המשכנו לכיוון כיבוש העיירה דאמור, שם נהרג ידיד שלנו בחסידות חב"ד סגן הרמטכ"ל האלוף יקותיאל (קותי) אדם ז"ל ממושב משמר השבעה שליד בית דגן. משם המשכנו לכיוון הערים עליי, בחמדון, ג'וניה, נמל התעופה ביירות, עד למצור על העיר ביירות, כאשר כל הדרך - תחת אש כבדה - נאלצנו לטפל במסירות בפצועים, ובעיקר לשמור על החללים ולהביאם לקבורה.
כקצין חרדי בצה"ל לא אשכח את תפילת קבלת שבת המרגשת שהתפללנו כתף אל כתף, דתיים ולא־דתיים כאחד. באחד המקרים, כאשר פצחנו ברגש ובדמעות ב"ידיד נפש אב הרחמן", נקראתי תוך כדי התפילה לטפל בשני חללים. כמדי שנה אני מדליק לעילוי נשמת החללים הקדושים הי"ד נר זיכרון ולומד משניות עבור הנשמות הטהורות, ומחבק את המשפחות השכולות במחשבותיי.
יהי זכרם ברוך, של כל אלו שחירפו את נפשם למען הגנת הארץ והעם, ונפשם תהא צרורה בצרור החיים, אמן.