צדיקות, גדלות בתורה, אורח חיים צנוע, הן תכונות ראויות להערכה ולהערצה. הן לא הופכות את מי שמחונן ומבורך בהן למנהיג ציבור. 

הרב חיים קנייבסקי הוא יהודי צדיק, תלמיד חכם, מנהל אורח חיים סגפני, בורח מהכבוד. הוא ראוי לגילויי הערכה והערצה. הוא לא מנהיג ציבור. זה חלילה לא עלבון ולא מפחית כמלוא הנימה מגדלותו התורנית-רוחנית. הוא פשוט לא במעמד לומר לציבור הרחב, ובמיוחד החרדי, המעריץ אותו, איך לנהוג ואיך להתנהג בימים של השתוללות מגיפת הקורונה.  

על רקע דיווחים על שיאים בהיקף נדבקים, של זינוק במספר המונשמים ועוד בבני ברק עיר מושבו, בדיוק כשמתפרסם דיווח שכ-500 בחורי ישיבות חלו בקורונה מאז החלה שנת הלימודים לפני שבועיים, לשמוע שהרב הצדיק חיים קנייבסקי הורה והנחה לא לקיים בדיקות קורונה בישיבות, רק חושף ביתר שאת שהתכונות הנעלות שהוא מבורך בהן לא הפכו אותו למנהיג ציבור.

אין מידע על סמך מה הרב קנייבסקי הורה ופסק להימנע מבדיקות קורונה ועוד לבחורי ישיבות. האם נכדו, נאמן ביתו, לחש באוזניו נתונים לא נכונים על התפשטות נגיף הקורונה? מה שידוע שלרב קנייבסקי אין קשר ישיר, אין מגע ללא תיווך, אין חיבור צמוד לקהל הרחב, לציבור גדול. 

הרב קנייבסקי לא ישב, לא השתתף בישיבות של רבנים וראשי ישיבות שדנו וקיימו התייעצויות בדרכים לבלום את התפשטות הקורונה. הוא לא היה עד ראיה ושמיעה לישיבות של צוות החירום המיוחד שפועל בעיריית בני ברק במטרה לבלום את מגיפה בעיר. הרב קנייבסקי גם לא שייך, לא נוגע ולא נמנה עם הפעילויות האלה. זה לא בשבילו.

הצדיק רבי חיים קנייבסקי הוא מורם מעם. זאת לא מליצה. זאת אמת. זאת אמת שמאוששת ומאשרת את העובדה שהרב קנייבסקי איננו מנהיג ציבור. עובדה שאיננה פוגעת כמלוא הנימה בגדלותו בתורה, בצידקותו, ביושרתו, בתום לבו, באמתיות אישיותו. אבל גם חושפת ומדגישה את הגבול, את הקו המבדיל בין התכונות והמעלות שלו למעמד של מנהיג ציבור. מבחינה פרקטית המשמעות היא שמותר ואולי אפילו ראוי ורצוי להתעלם מההנחיה, ההוראה להמנע מבדיקות קורונה. ההתעלמות הזאת לא תפגע בכבודו וביוקרתו של הרב קנייבסקי בקרב אוהדיו, תומכיו ומעריציו.

תלמידי ישיבה (צילום: פלאש 90)תלמידי ישיבה (צילום: פלאש 90)

הרב קנייבסקי מוכר כמנהיג הזרם הליטאי. מגזר גדל והולך כמותית בקרב החרדים בישראל. זהות והשתייכות של גדולי תורה, ראשי ישיבות ורבנים למגזר הליטאי לא תרמה אף פעם למעמדם כמנהיגי ציבור. לפני השואה וחורבן יהדות אירופה, ראשי ישיבות ליטאיות לא נמנו עם ההנהגה המוכרת, המשפיעה והמובילה של הציבור החרדי בארצותיהם. הם קיבלו את כל הכבוד וההערכה שהגיעו להם כגדולי תורה. אבל באופן מוקפד ומוצהר הם הורחקו מעמדות מנהיגות והנהגה של הציבור הרחב.  

עמדות אלה היו תמיד בשליטת אדמורי'ם ומנהיגי חצרות חסידויות. צריך לזכור שהחסידות היתה מראשיתה קריאת-תגר להשפעת רבנים, התרסה כלפי השפעת תלמידי חכמים ובלם לקפדנותם הקיצונית של ראשי ישיבות ולמדנים ליטאיים. הם היו צדיקים. אבל לא היה להם קשר ישיר עם המוני העם. אדמורי'ם ומנהיגים של חסידויות שמרו, טיפחו והקפידו על קשר ישיר, על מגע אישי, על חיבור עם אלפי חסידיהם. הם ידעו מקרוב על מצוקות ודאגות של יהודים וחשו את סבלם של יהודים קשיי-יום ונצרכים.

הליטאיות כפתה על היהדות ארשת פנים זועפת, מפחידה. החסידות העניקה ליהדות שמחה, התעודדות, קרבה. יהודים נהגו לומר, "ליטאי פוחד מספר שולחן ערוך וחסיד ירא מאלהים". בשנים האחרונות גדל המיגזר הליטאי. הגידול בא לידי ביטוי בנוכחות של עסקנים ואישי ציבור בזירה הפוליטית-מפלגתית. אחת ההתפתחויות הבלתי מחמיאות של נוכחותם, הפילוג באגודת ישראל שיזם וביצע המנהיג הליטאי הנודע בזמנו הרב אלעזר מנחם שך בשנת 1988 כשהקים את דגל התורה.

זהו פילוג שאחת מהתוצאות המרכזיות שלו, שאישים תורניים כמו הרב חיים קנייבסקי, הפכולבעלי השפעה במיגזר הליטאי. אבל לא למנהיגי ציבור במובן המקובל והחיובי של המונח.