צדיקות, גדלות בתורה, אורח חיים צנוע, הן תכונות ראויות להערכה ולהערצה. הן לא הופכות את מי שמחונן ומבורך בהן למנהיג ציבור.
על רקע דיווחים על שיאים בהיקף נדבקים, של זינוק במספר המונשמים ועוד בבני ברק עיר מושבו, בדיוק כשמתפרסם דיווח שכ-500 בחורי ישיבות חלו בקורונה מאז החלה שנת הלימודים לפני שבועיים, לשמוע שהרב הצדיק חיים קנייבסקי הורה והנחה לא לקיים בדיקות קורונה בישיבות, רק חושף ביתר שאת שהתכונות הנעלות שהוא מבורך בהן לא הפכו אותו למנהיג ציבור.
הרב קנייבסקי מוכר כמנהיג הזרם הליטאי. מגזר גדל והולך כמותית בקרב החרדים בישראל. זהות והשתייכות של גדולי תורה, ראשי ישיבות ורבנים למגזר הליטאי לא תרמה אף פעם למעמדם כמנהיגי ציבור. לפני השואה וחורבן יהדות אירופה, ראשי ישיבות ליטאיות לא נמנו עם ההנהגה המוכרת, המשפיעה והמובילה של הציבור החרדי בארצותיהם. הם קיבלו את כל הכבוד וההערכה שהגיעו להם כגדולי תורה. אבל באופן מוקפד ומוצהר הם הורחקו מעמדות מנהיגות והנהגה של הציבור הרחב.
עמדות אלה היו תמיד בשליטת אדמורי'ם ומנהיגי חצרות חסידויות. צריך לזכור שהחסידות היתה מראשיתה קריאת-תגר להשפעת רבנים, התרסה כלפי השפעת תלמידי חכמים ובלם לקפדנותם הקיצונית של ראשי ישיבות ולמדנים ליטאיים. הם היו צדיקים. אבל לא היה להם קשר ישיר עם המוני העם. אדמורי'ם ומנהיגים של חסידויות שמרו, טיפחו והקפידו על קשר ישיר, על מגע אישי, על חיבור עם אלפי חסידיהם. הם ידעו מקרוב על מצוקות ודאגות של יהודים וחשו את סבלם של יהודים קשיי-יום ונצרכים.
הליטאיות כפתה על היהדות ארשת פנים זועפת, מפחידה. החסידות העניקה ליהדות שמחה, התעודדות, קרבה. יהודים נהגו לומר, "ליטאי פוחד מספר שולחן ערוך וחסיד ירא מאלהים". בשנים האחרונות גדל המיגזר הליטאי. הגידול בא לידי ביטוי בנוכחות של עסקנים ואישי ציבור בזירה הפוליטית-מפלגתית. אחת ההתפתחויות הבלתי מחמיאות של נוכחותם, הפילוג באגודת ישראל שיזם וביצע המנהיג הליטאי הנודע בזמנו הרב אלעזר מנחם שך בשנת 1988 כשהקים את דגל התורה.
זהו פילוג שאחת מהתוצאות המרכזיות שלו, שאישים תורניים כמו הרב חיים קנייבסקי, הפכולבעלי השפעה במיגזר הליטאי. אבל לא למנהיגי ציבור במובן המקובל והחיובי של המונח.
התרעות פיקוד העורף